א. חתולים

חתולים בתל אביב
כמו רקפות בסלע,
או בעצם
כמו כוכבים מנצנצים
מתוך הערפיח.
וכמו סכר איתן בים גועש,
השומר על מובלעת קטנה
של מים שקטים.

ב. תקלה

מגג מגדלי עזריאלי
ניתן לראות אנשים ומכוניות
נעים ממקום למקום ברחובות סואנים
כמו גלגלי שיניים במכונה גדולה
שהתקלקלה.
ועתה הם מסתובבים ללא מטרה.

מגג מגדלי עזריאלי
רואים הרבה בטון,
והעין מזדעזעת ומחפשת
כר דשא, או חורש זעיר,
ומוצאת חלקה ירוקה יחידה
בבית הקברות.

מגג מגדלי עזריאלי
רואים את תל אביב
מנקודת מבטו של אלוהים,
ומבינים על מה הוא כועס.

ג. הכנסת אורחים

גשם ראשון יורד על תל אביב
גשם אפור.
וכל שנה הוא מתמהמה יותר.
אולי לוקח לו זמן לחדור
מבעד לשכבת האדישות והערפיח,
ואולי פשוט אינו רוצה לרדת
ואלוהים צריך לבוא,
ולהאיץ בו "הבטחתי,
הם העם הנבחר"
אך הגשם מפחד לרדת לבדו
לזרום בתוך עשן המכוניות,
להצטבר לשלוליות מתחת נעליים יגעות
ולרדת  במרזבים חלולים
אל הביוב החשוך והמצחין של תל אביב.
ופעם אחת יכנע אלוהים,
וילווה את הגשם למטה
ויחנק מהעשן וימעך תחת נעליים
ויפול במרזבים,
ויישאר לעד חבול ופצוע
בביוב התל אביבי.

ד. קבצנים וכל השאר

ישנם המתחילים,
להם עוד איכפת.
הם יושבים עם איזו פחית
ומבקשים מכל אחד
נדבה קטנה, כמה שקלים.
ומודים מקרב לב,
או מקללים כשמתעלמים.

לרוב זה לא באמת משנה
הם מתעלמים
מכל המתעלמים,
הם התרגלו אליהם כבר,
יש רבים מדי.
לתורמים הם עוד מודים,
אך לא זוכרים מדוע.

וישנם האדישים,
כמו הקבצן ליד דיזינגוף סנטר
ששוכב תמיד באותה נקודה,
ומושיט את היד.
גם כשהוא ישן.
וגם כשהקבצן הזה
ימות יום אחד,
איש לא ישים לב.
וימשיכו לזרוק לו מטבעות
(או  ימשיכו להתעלם ממנו),
עד שהוא יתחיל להירקב.
רק אז
אולי
מישהו יראה שהוא מת.
ויבואו מהמשטרה או ממד"א,
וייקחו אותו משם.
וירחצו אותו.
וינקו אותו.
ויקברו אותו.
ככה, עם היד מושטת.

כך הקבצנים,
כך כולנו.