וכמו בכל בוקר הוא קם מכוסה בזיעה קרה, מתנשף בכבדות. לאחר
שנרגע למשך כמה שניות, ניגב את פניו וקם מיצועו הוא הלך לעבר
המקלחת הקפואה. כמו בכל בוקר.
וגם הפעם, כהרגלו הוא לבש את אותה חליפה מהוהה, אותה עניבה
סולידית, שתה את הקפה המר שלו ויצא מהבית. כמו כל פעם, עלה על
האוטובוס בקו 67 והתיישב בכיסא הקרוב ביותר לדלת האחורית.
כרגיל הגיע לעבודה מהורהר, ממורמר ועייף, ביצע כמו אוטומט את
המטלות שלו. בעבודה הזו לא הייתה דרושה יותר מדי מחשבה. אתם
יודעים, העבודות מהסוג של "תחתים כרטיס, תחתום כאן..." וכו'.
הוא היה מרוצה מזה, היה לו מספיק על הראש גם ככה.
אפילו אידיאולוגיה נסתרת ורבת משמעות לא הייתה לו. לא תובנה
משמעותית על החיים ולא ערכים מיוחדים אחריהם הוא ניהל את חייו.
רק אותה שיגרה משעממת. כמו תמיד.
וכפי שעשה כל יום במהלך חמש השנים האחרונות, הוא קם מכיסאו
בשעה 8 בערב בדיוק, לקח את תיק המסמכים הבלוי שלו, ונסע
הביתה.

לא כמו אנשים אחרים, הוא לא אהב להגיע הביתה. לא הייתה לו את
התחושה של ההקלה, המרגוע והנינוחות כשהוא נכנס הביתה. וכך,
בחוסר רצון הוא פתח את הדלת, הניח את תיק המסמכים על השולחן
ופתח את המקרר, רק כדי לגלות שהוא ריק. אף פעם לא היה בו יותר
מחלב וקופסת קפה אבל נשאר בו אותו אינסטינקט טיפשי לפתוח את
המקרר.
הוא ישב ליד השולחן הקטן שלו, מתחת לאור הפלורוסנט הצהבהב, שתה
את הקפה הגירי שלו והרהר. הרהר והרהר. הוא שקע במחשבותיו לגבי
תכליתו של תיק המסמכים הבלוי שלו ובשאלה למה הוא בלוי, עבר
לשאלת מידת הנחיצות שלו בעבודה ובתרומתו - אם יש כזו בכלל ושוב
נחת על אותו נושא כאוב שתמיד רצה לשכוח אך אף פעם לא הצליח.
כנראה, הוא חשב, זה טבוע בי יותר מדיי עמוק.
ולפי השגרה, קם מהשולחן הקטן, הניח את הכוס בכיור, כיבה את
האור, הלך להתקלח ושקע בשינה. הוא לא ישן שינה רגועה, שנת
הקלה, הוא ישן בנוקשות וסבל בלילה לא פחות מאשר ביום ואולי
אפילו יותר. שינתו הייתה טרופה וחלומותיו ביזאריים, מלאי אימה
ומסתורין. כמו תמיד.
וזאת הייתה שגרת יומו. ככה עברו שבועות, חודשים, שנים, הכול
נראה אותו דבר מצועף באפור עגמומי והוא לא הצליח להבדיל בין
דקות לימים. במהלך הזמן, אולי הוא הבחין בכך או אולי לא, הוא
נעשה יותר ויותר ממורמר. ניצוץ החיים עזב את עיניו שהיו פעם
חומות והיום הפכו לאפורות כמו כל חייו. הוא כבר לא הרגיש יותר
שמחה או התעלות רוח וחוץ מאותו חיוך מזוייף של הסכמה שנתן
לעמיתו לעבודה, שום חיוך לא עלה על דל שפתותיו. אפילו הריבים
הקטנוניים עם הבוס שלו, שפעם הזרימו לו קצת אדרנלין, הלכו
והתמעטו וכבר לא ריגשו אותו כמו פעם.
השגרה שחקה אותו. פשוטו כמשמעו.

יום אחד, כשעלה על האוטובוס חזרה לדירה האפרורית שלו, המושב
שהיה רגיל לשבת בו היה תפוס. לכל אדם אחר זה היה נראה כאירוע
רגיל והוא היה הולך לשבת במקום אחר בלי להתלונן, אבל לאיש הזה
זה היה שבר ראשון במעטפת השגרה שכיסתה את חייו עד עכשיו. והוא
לא הצליח להתמודד עם זה. הוא עזב בזעם את האוטובוס, מתעלם מנהג
האוטובוס שקרא אחריו כדי להחזיר לו את כספו, והתחיל לצעוד במרץ
במורד הרחוב. לפתע תיק המסמכים הבלוי שלו התפרק בקול אנחה וכל
הניירות התעופפו מסביבו. עיניו התרחבו בתסכול מעורב עם זעם.
הוא פשוט עמד שם חסר אונים צופה במסמכים מתפזרים לכל עבר.
הוא לא ידע איך אבל הוא הגיע לדלת ביתו באמצע הלילה מתנשף,
בגדיו קרועים והוא מסריח מפיח. לא היה לו מושג איך, מה קרה מאז
שהתיק שלו התפרק אבל הוא החליט להניח את זה כרגע. הוא נסחף
בחוזקה בחזרה אל העניין הכאוב שלא נותן לו מנוח. הוא ניסה
להתחמק אבל זה לא הועיל, הוא נשאב לתחילתו של כל העניין הכאוב
הזה. הוא נזכר איך היא עזבה, איך הוא נשאר לבד בבית הקר והחשוך
וחשב שסוף העולם הגיע, שאין יותר כלום. הוא גם נזכר איך הוא
יצא מזה, רועד ועיניו דומעות, והחזיר את חייו למסלול. או בעצם
רק את הקליפה הריקה שלהם. הוא נשא את הצלקות בנפשו מאז אותו
יום, הוא לא הצליח למצוא אחרת ובעצם גם לא ניסה.
וכך בכאב ויזע הוא החליט שהוא חייב לעשות משהו. משהו שיפתור את
העניין הזה אחת ולתמיד. חבריו אמרו לו "היא סתם אחת, אתה תמצא
אחרת. תראה יהיה בסדר", אבל המילים שלהם עברו לידו כמו כלום.
הוא ידע שהם טועים, היא הייתה יותר מסתם אחת, סתם "חברה לחיים"
כמו שכולם מכנים אותה. היא הייתה משהו מיוחד. הוא הבין שהוא
חייב למצוא אותה, לשכנע אותה שהבריחה שלה לא הייתה מוצדקת,
שזאת הייתה חולשה רגעית והוא ישים לב אלה יותר בהמשך. הוא ידע
זאת בכל ליבו אבל לא ידע היכן להתחיל. הוא פרסם מודעות בכל
העיתונים, מקווה שהיא תענה, או לפחות תתן לו הזדמנות להבהיר
דברים, להסביר, אבל זה לא עזר. הכל היה לשווא והודעתו נבלעה
בין אלפי ההודעות הדומות לה.

בדחף רגעי הוא החליט שהוא לפחות חייב לחפש אותה, לא שהיו לו
איזה שהן תקוות שהוא ימצא אותה או שהיא תסכים לדבר איתו, אבל
הוא עשה זאת בכל מקרה. הוא לבש את מעילו האפור ופנה לעבר הדלת.
בדרכו לצאת, הוא נתקל בבבואתו בראי הפשוט שעמד שם בקרירות ליד
קולב המעילים. הוא ניסה להפנות את מבטו מהזר שנגלה לו באותה
זכוכית מקוללת אבל לא הצליח למצוא את כוח הרצון להזיז את
עיניו. הוא התבונן בשיער המאפיר והמתדלדל עם השנים, בקמטים
החורצים בפניו בעלות הגוון האפור, המבחיל ובזיפי סנטרו הלא
מגולח. הוא גער בהשתקפותו על כך שהניחה לעצמה להתדרדר למצב
כזה, שלא עצרה את עצמה ברגע הנכון. הוא ידע שהוא חייב לעשות את
אשר גמר בליבו לבצע כדי להחזיר את המצב לקדמותו. בנחישות
מחודשת, כמו נרקומן כחוש מסמים שנלחם על מנת לקבל את מנת הסם
הבאה שלו, הוא צעד לעבר הדלת, פתח אותה בתנופה, והחל לרוץ לעבר
מקום לא ידוע, גם לא לעצמו.
הוא הסתובב במשך שעות ברחובות, נכנס ויוצא מסמטאות שכוחות אל,
מדי פעם שומע קול דומה לשלה ומסתובב במהירות רק כדי לגלות שזאת
הייתה אחת אחרת. היו הרבה מהן ברחובות, הוא ידע זאת מזמן, הבין
שזאת הדרך היחידה שהן יכולות להשיג משהו לאכול בלי להסתכן
בלסמוך על בעלים מזניחים ומכים. "אני לא ראוי לה," הוא חשב,
"אבל בכל זאת, זאת הדרך היחידה". אולי הוא המעיט בערכו, או
הפריז בערכה, הרי כמעט כל אחד מוצא אחת שתהיה לו ללוויה, אבל
הוא היה משוכנע באמת המעוותת שבה הוא חי.

אחרי שעות של חיפוש חסר תועלת, הוא פנה בייאוש למקום המפלט
האחרון, החנות שבה הוא פגש אותה לראשונה. "אין סיכוי שהיא כאן,
זה יהיה יותר מדי צירוף מקרים" הוא הרהר, אבל המשיך להתקדם
בהיסוס קל לעבר החנות. שלט הניאון המוכר לא הותיר ספק בנוגע
לזהות המקום. לאחר שלקח נשימה עמוקה דחף את הדלת בכף יד מיוזעת
ונכנס פנימה. בתחילה חש בהלה בעקבות צלצול הפעמון שהחריד
ממנוחתו, אבל לאחר שנרגע מעט והזכיר לעצמו את הסיבה שבגללה
הגיע לכאן מלכתחילה, הוא התחיל לסקור את החנות. במבט ראשון הוא
לא הבחין בה אבל הוא לא וויתר והוא החליט להסתכל יותר בדקדוק.
בכל זאת החנות הייתה גדולה. ופתאום נחו עיניו על משהו.
"זאת לא יכולה להיות היא," הוא חשב, "אבל היא כל כך דומה!".
הוא ידע שזאת לא היא, אבל זה לא הפריע לו. הפרווה האדמונית שלה
הייתה מושלמת ועיניה הגדולות והתמימות הביעו את כל היופי
שבעולם בעיניו. ממש כמו חלום. היא הייתה בדיוק מה שהוא תמיד
חלם עליו והפעם, הבטיח לעצמו, לא יעשה את אותה טעות כמו עם
הקודמת. בצעד מתוח הוא התקדם לעבר המדף, שלח יד רועדת מהתרגשות
לעברה ואימץ אותה במהירות אל חזהו. נראה שהיא התמסרה אליו ללא
כל עכבות, מתכרבלת בחיקו בנוחות. הוא צעד בביטחון לעבר הדלפק
וחיכה שהכין את ארנקו. "אז, הפעם אתה לוקח את זאתי ברנרד?
ידעתי שתאהב אותה, אתה תמיד מתחבר לחתולות הג'ינג'יות" אמר
המוכר בחיוך מחוספס. לאחר ששילם לו במהירות את המחיר הנקוב הוא
מיהר אל דירתו שנראתה לו פתאום כמקום נפלא ואהוב. לאחר שפתח את
הדלת, הוא הניח אותה בעדינות על העריסה הקטנה שהייתה מוכנת
מבעוד מועד ושימשה את הקודמות בנאמנות רבה במשך הרבה זמן, עד
שהן עזבו. אבל עכשיו דעתו הייתה נתונה רק לחביבתו החדשה, כל
אותן אחרות לא עניינו אותו כהוא זה, והוא ישב בכורסה ליד
העריסה הוורודה והרכה מתענג על הרכות והרוגע שלא הרגיש במשך
זמן שנראה לו כמו נצח.

וכך הוא ישב, לאור המנורה המהבהבת, עם חיוך של פלסטיק על פניו,
מלטף באובססיביות חתולה ג'ינג'ית מחרסינה.
כמו תמיד.