נוסעים בדולמוש באויר החם והמחניק, בדרך-לא-דרך. הכביש צר
מלהכיל שתי מכוניות, ולפני כל סיבוב הנהג צופר בכדי להזהיר את
הבאים ממול (לא שזה מונע ממנו לדהור במהירות מפחידה). משמאלנו
ההר, גוחן מעלינו, כמו מתכופף, ואני פוחד שהוא יפול בטעות, כמו
בן-אדם שמתכופף קדימה ומאבד את שיווי המשקל שלו.
מימינינו תהום, ולמטה - נחל שוצף-קוצף זורם לו בעוז.
- אח, אחד כזה והיינו מסודרים. מה, נמרוד? אומר מויש המדריך.
- זה כמו בניאס קטן - אומר בועז - התורכים המניאקים האלה, יש
להם כל כך הרבה מים.
אה, כן. כמעט שכחתי - דולמוש הוא טרנזיט, או כל כלי רכב אחר
המסוגל להסיע אנשים ומשמש לכך. אז אנחנו נוסעים עכשיו
בדולמוש.
חם לי ומזיע לי. אבל לא נורא, עוד מעט נגיע לחניה, נעצור במקום
עם צל, נקנה אבטיח ונאכל אותו. תהיה שם גם מאפיה קטנה, אז נלעס
גם קצת לחם. לידינו יעצרו שני דולמושים מלאים כרימון. דלתותיהם
יפתחו, ואוסף של תיירים יצאו מהם, כמו נפלטים מהדולמוש המחשב
להתפקע. הם יכנסו לקיוסק הציורי ואני אשאל אחת מהן: "?Where
are you from", והיא תענה לי "טורקיה-דאן", שפירושו -
"מטורקיה", כלומר - "תיירות-פנים". ואז אני אשים לב לכך שהיא
מאוד יפה, וזה יביך אותי קצת. אבל היא גם קצת תסתכל עלי, וזה
יחמיא לי.
אחר-כך המשכנו לנסוע לכיוון יוסופלי, ועברנו ליד אגם ענקי
שנגרם כתוצאה מסכר. בשלב הזה עקפנו את הדולמוש השני ודהרנו לנו
קדימה, עד שהגענו. אבל כשהגענו והתיישבנו במלון המשקיף על
העיירה מלמעלה ("זהו המלון הכי טוב ביוסופלי", הבטיח לנו פתיח,
המדריך התורכי), נאלצנו לחכות יותר משעה לדולמוש השני, וזה
עיצבן אותנו. חנה התעצבנה, וכשהגיע הדולמוש השני התנפלה על
מויש בטענות ומענות שונות ומשונות.
מויש הוא בחור מאוד מיוחד: הוא לא מסוגל להגיד לא, והמשפט "אתה
לא צודק" לא קיים אצלו בלקסיקון.