נכתב כהמשך לסיפור (או יותר נכון ברוח הסיפור)
"להפסיד לכבוד": http://stage.co.il/Stories/201574

שוב אני מוצאת עצמי עומדת על קו הזינוק. רק שהפעם אתה זה
שבעמדה לידי, ולא ההוא. הפעם זה מרגיש שונה. הפעם אני שונה.
אני מחכה בדריכות, מוכנה כבר להתחיל. מבטינו נפגשים. אתה מחייך
אלי את החיוך הממיס שלך. ואני כל כך מוקסמת ממנו, ממך, שלשנייה
עוברת לי המחשבה שאולי עדיף פשוט לוותר על כל הרעיון. במקום זה
נלך ביחד למקום אחר, למסעדה אולי. מזמן לא עשינו את זה. אבל אז
אני נזכרת. נזכרת בדיוק ממה הכל התחיל, ואז אני מוחקת את החיוך
הטיפשי מהפרצוף שלי וחוזרת להתמקד במסלול. הכי חשוב עכשיו זה
הזינוק.

שריקת הפתיחה. שנינו מזנקים קדימה בו זמנית, למשך דקה ארוכה
נראה כאילו אנחנו רצים בתיאום מושלם זה לצד זו. תנועות הגוף
שלנו זהות לחלוטין, נדמה כאילו אנחנו אפילו נושמים באותו
הקצב.
אנחנו רצים ביחד. לגמרי ביחד. זה נותן לי הרגשה כל כך טובה
לדעת שיש עוד מישהו שכל כך מתואם איתי. כאילו יש מין חיבור
מוזר כזה ביננו שהופך את האוויר שביננו לשדה מגנטי. אני מעיפה
מבט אלייך, לראות אם גם אתה שם לב לחיבור הזה שביננו, ורואה
אותך מחייך אליי. אך הפעם בשונה מקודם, אני לא אוהבת את החיוך
שלך. הוא נראה לי מאוד אדיש. כאילו בכלל לא איכפת לך מכל מה
שקורה. לא מהתיאום המושלם הזה, לא מהריצה, ולא ממני... תחושת
עלבון מציפה אותי ואני מרגישה  את עצמי רצה מהר יותר. ומהר
יותר. אתה לעומת זאת נשאר מאחור, עדיין מחייך אותו חיוך מטופש.
זה רק מעליב אותי יותר, לדעת שבכלל לא מפריע לך שאני כבר לא
רצה לידך. אז אני מגבירה את הקצב, והדמות שלך מאחורי נהיית
קטנה יותר ויותר.

בשלב מסויים אני כבר מפסיקה להסתכל אחורה. במילא אני כבר בקושי
מסוגלת לראות אותך. לפחות אני גם כבר לא רואה את החיוך האדיש
ההוא שלך. אני ממקדת את מבטי באופק, באותה נקודה מתקרבת המסמלת
את קו הסיום. מתמקדת בנשימות שלי. מתמקדת בצעדים שלי. רוח חזקה
נושבת ולמרות המאמץ, עוברת בי צמרמורת של קור. אני נזכרת איך
תמיד אתה מחבק אותי כשקר לי, ולרגע מתגעגעת להרגשת חום הגוף
שלך סביבי. אבל אני מזכירה לעצמי למה אני כאן. מזכירה לעצמי
שחום גוף זה לא תמיד מספיק. אסור לי לשכוח מה הייתה המטרה. אני
מעיפה מבט אלייך. כואב לי לראות שאתה כל כך רחוק מאחורה. הרי
אם היית מתאמץ יותר, בטוח שהיית יכול לפחות להשיג אותי. אבל
כנראה שלא איכפת לך מספיק.

בדיוק באותו הרגע אני רואה אותך מושיט את ידך אליי. הבעה של
תחינה על פנייך. הבעה שלא ראיתי אצלך אף פעם קודם. אני מרגישה
את עצמי מאיטה קצת, ואולי זה רק מעייפות. האם יכול להיות שאתה
באמת לא מצליח להגיע אליי? אולי רציתי מהר מדי? אולי לא שיקרת
כשאמרת שיש לך קשיי נשימה? אני כמעט מתפתה להאט, להושיט ידי
אלייך, ולמשוך אותך קדימה איתי. אבל אז פתאום אני קולטת. זה
הרי בדיוק מה שאתה רוצה. לגרום לי להאט. לגרום לי לעצור,
להפסיק לרוץ. לגרום לי לוותר על הכל, רק כדי שלא תצטרך להתאמץ
להגיע עד אליי. אחרי הכל, אני זאת שהתעקשתי על הריצה הזאת. אני
זאת שזה היה לה חשוב. לא, אני לא אעזור לך, אני מחליטה. הפעם
אתה תאלץ להוכיח את עצמך. אם איכפת לך אתה תמשיך לרוץ. אם לא,
אתה תפסיק ואני אמשיך לבד. אבל הפעם אני לא מתכוונת לעזור לך.
הפעם המאמץ צריך לבוא ממך, ולא ממני. נמאס לי להרגיש כמו
היחידה שמתאמצת. נמאס.

אני מגבירה את הקצב שוב. למרות שהרבה יותר קשה לי הפעם.
השרירים שלי מתחילים לכאוב, הנשימות שלי הולכות ונעשות כבדות
יותר, ויש לי דמעות בעיניים. אני מנסה להעמיד פנים שזה בגלל
הרוח. תמיד היו לי עיניים רגישות. אבל אני יודעת שהעיניים הן
לא הדבר הרגיש היחיד אצלי, ויודעת שהרוח היא לא הגורם לדמעות
הפעם. אני מרגישה כעס ואכזבה, תסכול ועצב. וגם עייפות. אני
הייתי רצה מהר יותר בשבילך, אני מהרהרת. ונזכרת במשפט הזה
שאומר שאי אפשר לשפוט אדם מבלי להיות בנעליו קודם. אני מדחיקה
את המחשבה הזאת. אבל בו זמנית מבינה שכבר נמאס לי לרוץ. נמאס
לי לתת לך לרדוף אחרי. אולי גם נמאס לי לברוח. מחשבה מוזרה.

כמו מתעוררת מחלום, אני מבחינה פתאום בקו הסיום. הוא קרוב כל
כך פתאום שזה מפחיד אותי. ואולי מה שמפחיד אותי יותר, זה שאתה
רחוק. באמת קיוויתי שתשיג אותי. לא היה איכפת לי שאפילו תעקוף
אותי. אבל לא באמת רציתי לנצח. לא זאת הייתה המטרה.

בלית ברירה אני עוברת את קו הסיום. שמחה שהכל נגמר, אבל לא
מרוצה מאיך שזה קרה. אני מנסה לעודד את עצמי בזה שניצחתי, אבל
אני מתמלאת בהרגשה של ריקנות. בשביל מה? במה זכיתי בעצם?
ניצחתי אותך, אבל בעצם הפסדתי לעצמי כי קיוויתי שננצח ביחד.
איך זה יכול להיות נצחון, אם זה לבד? אני מרגישה סחרחורת ואני
נופלת על האדמה הקשה. שם המקום שלי. לבד, בבוץ.

אני שומעת צעדים מהירים מתקרבים, ומרימה את מבטי. זה אתה. רץ
בקושי, מתנשף ונראה כאילו אתה עומד להתמוטט כל רגע. אני פותחת
את פי, אבל ברגע האחרון בולעת הערה צינית. מבט אחד בפנים שלך
מראה לי כמה שקשה לך, כמה שהתאמצת למרות הכל. ופתאום אני מבינה
שזה בכלל לא הוגן מה שגרמתי לך לעשות. פתאום אני מבינה שאם לא
היה איכפת לך אז הרי לא היית מגיע עד קו הסיום בכלל. אולי
אפילו לא היית מתחיל לרוץ. רגשות האשם מציפים אותי כשאני נזכרת
במה שכבר ידעתי עמוק בפנים, אבל בחרתי להתעלם ממנו, רק כדי
להוציא אותך שוב אשם. אתה עובר את קו הסיום, במאמצים רבים, ואז
מסתכל עליי במבט דואג. בהתחלה אני לא מבינה למה, ואז אני מבינה
שזה בגלל שאני שרועה על האדמה. למרות שקשה לך לעמוד, אתה רוכן
מעליי ומושיט לי יד רועדת. אתה עוזר לי לקום, ואני נעמדת לידך,
אחרי קו הסיום. מסתכלת בך במבט מתנצל. אין לי מילים כדי להביע
את מה שאני מרגישה, את ההבנה שטעיתי. אתה מתקרב אליי תוך שאתה
מביט עמוק לתוך עיניי. אני מרגישה את הלב שלי פועם חזק, ונדמה
לי שאני שומעת גם את שלך.  אתה כבר עומד ממש קרוב אליי,
כשפתאום אתה תופס בי ומחבק אותי חזק-חזק.

תוך כדי שאני מתנחמת בחיבוק שלך, אני מסתכלת על המסלול שעברנו.
הוא נראה לי קצר יותר עכשיו, ופתאום אני מבינה שהמסלול הזה,
הריצה שעשינו, זאת רק ההתחלה. ושיש עוד הרבה ריצות לפנינו.
המחשבה על כך שאני אאלץ לעבור את הריצה הזאת שוב, ממלאת אותי
ייאוש, אך אז אני נזכרת איך רצנו בתיאום מושלם כל כך בהתחלה.
איך נהנתי לרוץ איתך. ומבינה שלא הריצה היא מה שחשוב, ושלא
משנה מי רץ מהר יותר. מה שחשוב זה שנרוץ תמיד ביחד, ואם נעשה
את זה ביחד, אולי זה אפילו לא יהיה כל כך נורא.