הלילה חשוך כל כך, אפל מכל לילה שראיתי בעבר.
יש קסם באוויר, הכל כל כך שונה פתאום, מוזר כל כך.
הכוכבים והירח מאירים באור אגדי, לא מציאותי כמעט, מעולם לא
ראיתי לילה יפה שכזה.
האוויר היה מתוק מדבש, צינת הלילה הקרה בערה בפניי בעודי
מטיילת ברחובותיה החשוכים של ניו יורק.
רעשי הלילה נשמעו לי חדים וברורים, קול הצרצרים, יללת החתולים
המחפשים אוכל בפחים, הרוח השורקת בעדינות באוזני, קולות צעדי
המהדהדים בסמטאות החשוכות של העיר.
פתאום זה תקף אותי, הרעב. אותה תחושה הגורמת ללבי להלום
בחוזקה, לעורקי לבעור בתשוקה עזה למזון, הצמאון הזה למגע הבשר
הרך בפי והעונג שבאכילה.
חושי מתחדדים, אני יכולה להריח את זה, יש מזון בסביבה, והוא
מתקרב אליי יותר ויותר.
עיניי נפתחות לרווחה, כולי דרוכה ומוכנה להסתער על האוכל.
אה! הנה הוא.
האדרנלין בגופי עלה מיד, ההתרגשות, המתח, האושר, הגיע הזמן
לצוד.
אני מתגנבת בשקט, צעד אחר צעד, עוברת מצל אל צל, נחושה בדעתי
להשיג אותו, הוא יהיה שלי.
הוא כבר קרוב, כל כך קרוב, אני יכולה להריח את התמימות שלו,
הוא לא יודע שהלילה זה יקרה, הלילה הוא יהפך טרף ליצור אפל שרק
נולד.
רק עוד טיפה, עוד שניות אחדות ואפעיל עליו את קסמי, כמה קרוב,
כמה תמים, הוא שלי.
"ערב טוב, אדוני."
"ערב טוב, עלמתי."
"אולי תוכל לעזור לי? אני לא מוצאת את הדרך אל תחנת הרכבת
התחתית."
"בוודאי, פני שמאלה בפניה הקרובה, והמשיכי ישר עד שתגיעי
לתחנה."
"תודה, " אמרתי בחיוך, "אני כל כך שמחה שעזרת לי. אני מוכרחה
לחבק אותך, כתודה על עזרתך."
אני מתקרבת אליו, לאט לאט, הנה זה קורה, עכשיו זה הרגע!
צווארו קרוב אל שפתיי, אני מרגישה את הדופק שלו, כל כך חזק, כל
כך קרוב, כל כך פשוט.
זה הזמן.
עוד לפני שבן התמותה העלוב והמסכן מספיק להבין מה קורה, ניביי
כבר שקועים עמוק בצווארו, בשרו הרך בפי, דמו זורם בגופי, כל כך
מתוק וטעים, ממלא כל חלל בגופי, מתפשט לאט לאט.
השלווה שבהריגה, השקט הנפשי לאחר האכילה, הרגשת השובע והסיפוק
אחרי ציד מוצלח.
אני סוגרת מעליי את ארון העץ השחור שלי, בעל צלב מוזהב וגדול
עליו, מרופד בקטיפה אדומה ורכה כל כך, בדיוק מה שהייתי צריכה
אחרי לילה ארוך ומוצלח.
מחר לילה חדש ואני אקום בידיעה שגם הפעם אני אשוב להסתובב
ברחובותיה האפלים של ניו יורק, אחוש בצינה הקרה על פניי,
באוויר המתוק מדבש, ובאורו הקסום של הלילה האפל.