לא משנה מה אני עושה, התוצאה יוצאת לשווא.
לא משנה כמה אני אוהב, נותן מעצמי, משקיע, אני לא מרוויח כלום
את החיים שלי נתתי לך על מגש מזהב, לא מכסף.
וסירבת, אבל בכפל משמעות, את רוצה, כך את אומרת, אך לא עושה.
לא עושה כלום בשביל להראות לי שאולי רק קצת את באמת אוהבת כמו
שאת אומרת, שאולי רק קצת את רוצה אותי, שאולי קצת איכפת לך שלי
כואב.
טעיתי.

נתתי לך לדרוך עליי, וויתרתי על עצמי, וויתרתי על עצמי כמו
שמעולם לא עשיתי בשביל אף אחת.
נתתי לך מה שאף אחת אינה יכולה לקבל, נתתי לך את האהבה הכי
גדולה שלי בעולם.
קור.
גל של כפור עוטף אותי, גל של קור מצמרר עוטף אותי כשאת
מסתכלת.
נוגעת, זה שקר, זה לא אמיתי.

"אני אוהבת אותך" .
"אני רוצה אותך"

זורעת את הרעל אט אט לווריד, קרוב ללב שיזרום מהר, שיפמפם
בתוכי, שאשאר שלך, אבל שאת לא תהיי שלי, לעולם.
לעולם לא תהיי שלי, לא אוכל להגיד זאת.

אני אוהב אותך, זה לא משנה
אני שונא אותך, זה לא משנה
אני רוצה אותך, זה לא משנה.

אני כנראה מתעסק באדם הלא נכון.
"את", כאשר עליי להתעסק בי, רק בי, הרי אין חשוב ממני בשבילי.
ובכל זאת, אני נפטר בשבילך.
נהרג בשבילך, מתבוסס בשבילך, בוכה בשבילך, כואב בשבילך.
לשווא.

זה הכל לשווא, אך איני מצליח להתנתק, אני לא מצליח למצוא את
המילים שיבטאו כמה הכאב גואה, כמה עולה על גדותיו.
כמה יכול הוא למלא עולם ומלואו, להציף את העולם היקום. לגבור
על כוח המשיכה ולגעת בשמיים עצמם, העצב שלי הכאב.
לא בגללך, בגללי.

איכזבתי את עצמי שוב, חזרתי למעגל שאין לצאת ממנו, לא עמדתי
במילותיי שלי. שאפסיק את זה, שאחתוך ממך.
אני לא יכול, לא רוצה.

אני אוהב אותך, אין ביכולתי לשנות את זה, אני אוהב אותך יותר
משאהבתי כל אחת אחרת.
את לא בשבילי, לעולם לא תהיי.
אהיה לבד.
ככה טוב
לבד.