אני יושב ומסתכל על העולם. רואה לילות עולים וימים יורדים.
צופה באנשים המשחקים בקצב ניגון הכוכבים.
מנסה לשבור את המעגל האין סופי של הקיום. חוסר ההצלחה גורם
לשינוי כיוון אבל אני מתמיד במטרה. אני יודע שכלום לא משתנה,
אני לא מתרצה וכפתרון נואש מנסה לקרוס לתוך עצמי. בעולם שבו יש
רק שחור ולבן, רק טוב ורע (וגם הם יחסיים), אנחנו - לפחות אני,
מנסים להוסיף צבעים. ואם לא צבעים אז לפחות אפור, וגם כשאין
אנחנו רואים, אנחנו משוכנעים, אין כמונו חכמים.
ובסופו של יום גם אני אלך בין השבילים המסומנים, אסתכל על
הפרחים הצבעוניים, אתמוגג מול השמים הסגולים ואשחק בקצב ניגון
הכוכבים.
אלוהים (כל אחד שלו), תודה שהכל כל כך ברור, ואל תדאג לנו אם
אנחנו מתבלבלים. פשוט החיים פשוטים מדי בשבילנו בלי כל
הסיבוכים.