הלכתי ברחוב ופגשתי את חבר שלי לשעבר שזרק אותי. זה היה לפני
שש שנים. רציתי להרוג אותו. הוא כמובן היה מאוד נחמד, שאל אותי
מה שלומי, אם כבר התחתנתי, אם יש לי תואר ואם הבוס שלי ממשיך
לנשוף באוזן שלי כשהוא חולף על פני. אני עניתי ששלומי מצוין,
שהחתונה בדרך, שאני כבר בתואר שני, ושגרמתי למעצרו של הבוס שלי
על רקע הטרדה מינית. כמובן ששלומי לא היה, מרוב ייאוש מגברים
אני שוכבת עם נשים, לא נגעתי בספר מאז כתה י', ואת הסיפור עם
הבוס בדיתי בתקופתנו כדי לעורר את קנאתו (וכמובן שתגובתו לכך
הייתה "אני יכול להבין אותו", מלוות עם חיוך חרמן). שאלוהים
יהיה עדי - לא שאלתי אותו מילה. לא כלום. אפילו לא ביקשתי
הסברים על סיבת הפרידה (למרות שבמוחי שאלתיו זאת אלפי פעמים),
אבל הוא פשוט התחיל לתאר את חייו כרונולוגית מהרגע שנפרדנו.
"החיים שאחרי דפנה". ואני עומדת שם וסופגת את כל הדברים הטובים
שקרו לו. המילים שבהן השתמש! פריחה, התפכחות, גילוי עצמי. אני
במשך שש שנים נרקבתי, איבדתי חצי ממה שידעתי עוד בגיל 16,
וזהותי המינית הוטלה בספק.
איך שנכנסתי הביתה לקחתי שני 'אדקס פורטה', דף, עט, והתחלתי
לרשום כרונולוגית את מהלך חיי מאז הפרידה. "החיים שאחרי ארז".
ופתאום נתקפתי עייפות נוראית. כזאת עייפות כבר מזמן לא הייתה
לי. הרגשתי שאם אני לא אלך לישון עכשיו, עולמי ייחרב עליי.
ולמרות שבד"כ אני בנאדם שלא מייד מתפנה לצרכיו (בין אם זה
שעמום או מאזוכיזם), החלטתי שהפעם אני לא נלחמת ולא מתווכחת.
כשקמתי היה כבר חושך. ולא יכולתי להפסיק לתהות מה קרה בעולם
מאז שהלכתי לישון. קמתי מהר והדלקתי על חדשות. לא הבנתי מילה.
פתחתי עיתון וניסיתי לקרוא, אבל משום מה מצאתי רק את העיתון של
התוכניות. התקשרתי לאמא שלי. היא לא עונה. התקשרתי לאחותי. לא
עונה. התקשרתי לחברה שלי לשעבר. אין תשובה. התחלתי להשתגע.
חייגתי עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. כולם ברחו. פתחתי את ספר
הטלפונים שלי, והתחלתי לחייג לאנשים. למי לא חייגתי? לשכנים
שלי, לסוכנות ביטוח שלי, לבית הקודם שלי, לאיזה טלפון שזכרתי
מהפרסומות. ואף אחד לא עונה. באיזשהו שלב התחלתי לחייג סתם
מספרים. אבל אף אחד לא היה שם. וכעסתי על זה שאף אחד לא תיאר
לעצמו שאולי אני אתקשר. שכולם פשוט עושים עכשיו את מה שהם
עושים, ולא מדמיינים להם שאני כבר שעתיים וחצי מתקשרת באובססיה
רק כדי לשמוע שהם שם. ניתקתי את הטלפון. נכנסה בי החרדה שאולי
מישהו מנסה לחייג אליי, ואני תופסת את הקו. חיכיתי. ישבתי
מזיעה מול הטלפון וחיכיתי. אלוהים, כמה חיכיתי. לרגע היה נדמה
לי שאני שומעת צלצול טלפון. הרמתי במהירות מטורפת. לא היה שם
אף אחד. רק צליל מונוטוני של בדידות אינסופית. ניתקתי. ופתאום
עלה בדעתי שבכלל לא נתתי לשיחת הטלפון שאולי הייתה, הזדמנות
לצלצל. מייד הרמתי את השפופרת, והשיחה ודאי התנתקה. גל של שנאה
עצמית שטף אותי. משכתי לעצמי בשיער. 'מטומטמת!' חשבתי. אחרי
חצי שעה של התייסרות ותקווה לצלצול חוזר, יצאתי אל הרחובות.
הייתי חייבת לראות אנשים. הייתי חייבת לשאול אותם למה הם לא
ענו לי. התהלכתי כמו משוגעת. ולא היה אף אחד.
ופתאום דמות עמדה מולי. ככה. מולי. בטוחה ומרוצה מעצמה. היא
עמדה כל כך קרוב. הרגשתי את הנשימות שלה. 'מי זאת?' חשבתי.
מצמצתי בריכוז את עיניי. לא הצלחתי לראות שום פנים. אבל
הנשימות היו כל כך מוכרות! התחלתי לנשום בקצב שלהן. עצמתי את
עיניי ונשמתי לפי הקצב שהן הכתיבו. ואז זה היה כל כך ברור.
פתחתי את עיניי ומולי עמד ארז. מחייך. וככה עמדנו - אחד מול
השנייה, נושמים ביחד. לא מדברים. משהו זר וכואב התגלגל לי
במעלה הגרון. הוא טיפס מעלה ומעלה, עד שהפך לשאלה. "למה?"
שאלתי. הוא המשיך לחייך. ואז ניצוץ של הבנה חדר למוחי. אני
חולמת. רק בחלומות היה לי את האומץ לשאול את ארז למה עזב אותי.
הוא המשיך להסתכל עליי. הוא לא דיבר, והוא משך את סבלי. לרגע
עצם את עיניו. כשפתח אותן, השיב "ככה". ונעלם. ופתאום נשארתי
רק אני. נושמת לבד. ותסכול נוראי תקף אותי. מה זה 'ככה'? 'ככה'
זו סיבה לעזוב בנאדם? 'ככה' זו סיבה לעזוב אותי? אחרי כל מה
שנתתי?. רציתי שיכעס עליי, רציתי שיבכה, שיקלל, שירביץ,
שיאנוס, שילטף, שיצחק, משהו! "תן לי משהו!" צרחתי אליו. התחלתי
להטיח את ראשי כנגד קיר שעמד לידי. הקיר הזה לא תמך בשום
בניין, ולא היה חלק משום דבר. הוא היה שם פשוט כדי שאוכל להטיח
בו את ראשי. חזרתי על פעולה זו כ-32 פעמים. התמוטטתי.
התעוררתי. הסתכלתי סביבי. חושך. הכל שקט. בדיוק כמו בחלום. רק
דבר אחד היה שונה. לא רציתי לדעת על שום דבר שקורה בעולם, לא
רציתי להתקשר לאף אחד, ובעיקר לא רציתי לצאת החוצה ולפגוש את
ארז. לא רציתי לדעת למה עזב אותי. תחושת בדידות תפסה את מקום
תחושת הריקבון ששכנה בי בשש השנים האחרונות. לפתע נהייתי אישה
בת 32, ששלומה רע, חיי המין שלה במצב קטסטרופלי, רוצה ללמוד
יותר על עצמה, ושוכבת בקביעות עם הבוס שלה.