אם היא באה אלי דבר ראשון בבוקר, אני יודעת שקרה לה משהו. היא
בטח צריכה עזרה או סתם שאני אקשיב.
אז קבענו - בהפסקה השלישית (והארוכה ביותר) אני והיא נשב,
כרגיל, מתחת לצל עץ ונדבר. בעיקר עליה.

היא מתחילה.
מספרת כמה רע לה מאתמול בערב, כשהם נפגשו. כמה הם דיברו. מה
הוא אמר, מה היא אמרה.
כמה היא בכתה איתו, בזמן שהם דיברו.
כמה לבד היא הייתה בדרך הביתה, למרות שהוא הסיע אותה.
ובעיקר כמה היא בכתה עליו, ברגע שהיא הניחה ראשה על הכר.

ברגע שישבנו היא התחילה לבכות. אני כבר רגילה...
האמת היא שלהגיד יותר מדי אני לא יודעת, אף פעם לא הייתי טובה
בדברים האלה. אני רק מחזיקה לה את היד, מנסה להקשיב ולענות
תשובות שיקלעו, שיתאימו לה.

5 דק' לסוף ההפסקה, לי יש שקל ואנחנו מחליטות להפסיק את הדמעות
שלה וללכת לקנות לשתינו מסטיק בחצי שקל.

היא מהר ניגבה את עצמה, אבל בטח שיכלו לראות שהיא בכתה...

כשהגענו לקפיטריה נתתי לה את השקל - שתקנה. "שלום, אני רוצה 2
מסטיקים בבקשה" היא אמרה. היא עוד עצובה, יכולתי לראות כשהיא
הגישה לי את המסטיק שלי. "הפרצוף העצוב כאן להישאר" חשבתי
לעצמי.
פתאום היא נגסה במסטיק ומיד שינתה את הפרצוף לפרצוף חמוץ.
"אההה. מה זה? זה ממש חמוץ" שתינו צחקנו.

                   "מישהו שם למעלה בטח אוהב אותך".