[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יובל,
10 שנים. וואו המון זמן... חצי מהזמן שעבר מאז שאחותו של יאיר
לפיד נפטרה, חצי מהזמן שבו אני חיה, כמעט חצי מהזמן שאתה חיית,
ועדיין כ"כ מעט זמן...
ואם ליאיר לפיד יש את הזכות לבוא ולכתוב מכתב בעיתון ציבורי
לאחותו המתה, כבר 20 שנה, שכל המדינה תקרא אותו אז בטוח שאחרי
חצי מהזמן הזה לי עדיין מותר לכתוב מכתב לאח שלי שמת רק חצי
מהזמן הזה ובעיקר כשרוב הסיכויים הם שאפילו חצי מהאנשים שקראו
את המכתב של יאיר יקראו את המכתב שלי.

"מה כותבים עלייך אח שהיה והלך צעיר כ"כ?"
זה המשפט היחיד שנשאר חקוק בלב שלי מכל הקטע שנכתב לך ע"י רן
וליאת אחרי מותך.
מה אני יכולה לכתוב עלייך אח אהוב שלי? היית - על זה אף אחד לא
יכול להתווכח! משפטים שלך, סיפורים שלך, אימרות שהן רק שלך
עדיין מהדהדות לנו בראש, עדיין מעלות לנו חיוך על השפתיים
וצובטות את הלב כל כך חזק עד שלפעמים בא למות מאשר להרגיש את
הכאב הזה שוב.
הלכת - ובכזו סערה. לא נתת לי הזדמנות להגיד לך בפעם האחרונה
"אני אוהבת אותך", לא איפשרת לי להיפרד כמו שצריך, לא חייכת
אליי בפעם האחרונה, לא איפשרת לי לבכות כי הבטחתי שאני לא
אבכה. פשוט ככה הלכת!
והרי היית צעיר כ"כ, כל החיים עוד היו לפנייך, אורית, לימודים,
חתונה, משפחה, אחיינים לי ונכדים לאמא ואבא, אבל אתה בגילך
הצעיר מיהרת ל"ישיבה של מעלה".

"אני בוכה לך, אני בוכה לעצמי, על מי שאתה או על מי שאני מחפשת
מגע שינחם אותי רק לא להיות לבד." (דנה ברגר)
יאיר לפיד אמר את זה לפניי אז אל תחשוב שאני מקורית אבל אני
באמת לא יודעת על מה אני בוכה כל כך הרבה.
אני חייבת להתוודות יובל, אני כבר לא זוכרת. אני מנסה ולא
מצליחה, מנסה להיזכר במשהו, כל דבר שהוא, מבט, חיוך, קול, מגע.
שומדבר לא עולה. אז אולי אני בכלל לא בוכה בגללך?! אולי אני לא
בוכה מהגעגועים אלייך כי אני כבר לא זוכרת למה יש לי להתגעגע?!
אולי אני בוכה מגעגועים לעצמי, בגלל מי שהייתי יכולה להיות "אם
לא..." ובגלל מי שנהייתי כי זה קרה?!
אני לא רוצה שתחשוב שאני מאשימה אותך לרגע, אני תמיד אוהב
אותך. בכל זאת אתה היית זה ששמר עליי, זה שדאג לי, זה שכבר
מגיל קטן ידע שאני לא מחונכת, היחיד שידע בדיוק איך להתמודד עם
הזעקות שלי לתשומת לב, אתה היית אחי הבכור!!!
אבל אין מה לעשות המוות שלך שינה כאן הרבה דברים, הרבה אנשים.
אני בוכה בעיקר כי נתתי לעצמי להשתמש במוות שלך לטובתי, אני
עצובה כי אולי בכלל אין לי שום זכות לבכות עלייך אם אני בכלל
לא זוכרת אותך? רע לי כי אני מפחדת שאתה כועס על מה שנתתי
לעצמי לעשות בגלל שהרגשתי מסכנה ואולי אתה מאוכזב מכל הרחמים
העצמיים שלי, וקשה לי כי אני לא יודעת מה קרה איתך מאותו רגע
שבאתי ואמרתי לך להתראות כמו ילדה טובה כי זה מה שאבא אמר לי
לעשות...
אני זוכרת שבאותו הערב רציתי לבכות, כי כולם בכו ואני הרי
אחותך אז מה זה יגיד עליי אם אני לא אבכה, וניסיתי, ולא
הצלחתי! והלכתי להתקשר אל לירון וביקשתי שתביא לי מחר שיעורי
בית כי אני לא אהיה בבי"ס ולא הסברתי לה למה והיא לא הסכימה כי
לענבל היה יומולדת ב"פיצה האט". וחזרתי, והטמנתי את הראש בין
הידיים וחשבתי אם אתה רואה אותי, אם אתה כועס שאני לא בוכה, אם
לך עצוב שאתה לא כאן יותר??? ואתה היית כ"כ צעיר במיטה בחדר
בי"ח, ואני הייתי כ"כ קטנה על כיסא בחדר המתנה ומי חשב שלא
ניפגש יותר???

בכל השנים האלה שעברו שמעתי עלייך המון, בהתחלה היה קשה נורא
לשמוע עלייך, לדבר עלייך, אני זוכרת שכמה חודשים אחרי המוות
שלך ישבנו ואבא סיפר שהוא ראה מישהו קירח ברחוב שלנו ולפי
הגבות שלו אבא ידע שהוא חולה בסרטן והוא היה כ"כ דומה לך...
כמה ימים אח"כ ראיתי אותו גם אני ורציתי לרוץ אליו ולחבק אותו
כי הוא היה כמוך בדיוק רק אמיתי אבל התביישתי (ואם חושבים על
זה אז טוב שכך כי הוא היה חושב שאני ילדה קטנה ומופרעת נפשית).
אח"כ זה הפך להיות פחות קשה כי הבנתי שאני לא היחידה שסובלת
מזה שאתה לא כאן ושאני לא היחידה שאיבדה כאן מישהו, ושהכאב שלי
הוא גם של אלירן וליאת ואבא ואמא, ולדבר עלייך הפך לחווייה,
לשמוע מי היה אחי, מה הוא היה? איך הוא היה? והיום המצב הוא
שחפצים יכולים להזכיר לי אותך, אנשים שקשורים אלייך מזכירים לי
אותך, אבל אם אני אראה מישהו דומה לך אני לא אדע שהוא דומה,
ולספר עלייך אני יכולה רק מעט ממה שאני באמת זוכרת והרבה ממה
שסיפרו לי כי אני כבר הצלחתי לשכוח וזה הדבר הכי מפחיד שיכול
לקרות.

לפני 10 שנים, באותו יום, באותה עיר, באותו בית עלמין, באותה
חלקת קבר עמדו ובכו מאות אנשים (ואני לא מגזימה במספר). חברים
שלך, חברים של ליאת, חברים של אלירן, חברים של אורית, חברים של
אמא ושל אבא, המשפחה כולה וסתם מכרים שידעתי ושלא ידעתי מי
הם!
והיום הכל שונה, אמא ואבא כבר לא בטוחים שיהיה בכלל מניין,
אפילו הבני דודים שהיו החברים הכי טובים שלך לא בטוח יגיעו,
כאילו כולם שכחו והמשיכו הלאה. אז למה לעזאזל לי זה כל כך כואב
עדיין???
אני מנסה להשתנות, החברים אומרים שזה עובד שרואים שאני הרבה
יותר שמחה, שהרבה יותר נחמד להיות איתי מפעם, שהתבגרתי, ואולי
הם צודקים, אבל למה כואב לי לחשוב עלייך? למה אני מוצאת את
עצמי בוכה בלי סיבה בחדר או מול הטלוויזיה (ואפילו לא צריך
בשביל זה שיהיה פרק ב"עניין של זמן" או משהו כזה) למה כואב לי
שלמוע את השם יובל? למה אני עדיין משתמשת במוות שלך לתשומת
לב?
קשה לי להגיד שאני אוהבת את מי שהפכתי להיות מאז שעזבת, אבל
בכל זאת זה מה שאני וזה מה שיש! הייתי רוצה לחשוב שיש בי
תכונות שלך אבל אני לא יודעת, מעניין מה ההורים שלנו חושבים?

"אבות ובנים, סבתות ונכדים,
הלב של אמא מתפוצץ מי אשם לה מי אשם? מי? מי יקבור את מי?
אבא בוכה על בן בוכה על אבא"
(א. בנאי)
אין משהו רישמי שאמורים להרגיש כשאח מת, אין משהו שכולם
מסכימים שאמור לעבור לך בראש כשאתה שומע את אבא שלך נשנק ונחנק
כשהוא אומר קדיש על הקבר של אחיך, כל שנה מחדש, אין הרגשה
ברורה שצריכה לשכון בתוך הלב כנזכרים באח שנפטר.
כל אחד מתמודד אחרת אבל אולי אני לא התחלתי להתמודד? הרי כולם
אומרים כל הזמן שזה לא נורמלי שלמישהי בת 20 יש כ"כ הרבה
ידידים, אין חבר, ויש מעט חברות.
אולי כל מה שחיפשתי זה תחליף לאח שאיבדתי ובגלל זה עם כולם
עברתי תקופה של דכאונות לראות אם הם בורחים... ואם הם החזיקו
מעמד הם נהיו חברי נפש.
ומצד שני אולי אני סתם מכניסה את עצמי לסרטים כמו תמיד???

היום אחרי 10 שנים אני יודעת שהכאב הוא אותו כאב כמו לפני 5
וכמו לפני 9 רק שאז ידעתי בדיוק למה כואב לי כל כך והיום כבר
התחלתי לתהות, אז עוד זכרתי והיום התחלתי לשכוח.
אבל אל תדאג אח שלי גיבור דבר אחד בטוח אני תמיד אמשיך לאהוב
אותך ואני אמשיך להגיע גם ב-10 שנים הבאות כי רק ככה אני
מבטיחה לעצמי לא לשכוח לגמרי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דינגלינד
דינגלינג
זה לא שירה
והאמת גם לא
מוזיקה מקסימום
נסיון עלוב
להתקבל
לפסטיגל.




תחיה טבת מבקרת
מוזיקה מתה
(המוזיקה לא
היא, למרות שתוך
מספר שנים לא
מבוטל גם היא
זכרונה לברכה).


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/2/05 23:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומרית ראובן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה