זה מוזר עד כמה שמצבי רוח שלי משתנים.
אפשר לחשוב שזה אפילו לא תלוי בארועים שקרו לי.
רק אתמול בלילה בכיתי עד נשמותי, רק היום בצהריים נכנסתי
להיסטריה בגלל איזו שטות.
וכבר עכשיו פחות מ-5 שעות אחרי זה, אני שמחה כאילו כלום לא
קרה, כאילו מה שהיה עבר ולא יחזור.
זה באמת ככה.
אבל אני יודעת שברגע שהמצב רוח שלי ישתנה בפעם נוספת, כל
הדברים הרעים יחזרו בבומרנג.
כל האסונות ודברים שטותיים יעלו שוב לראש.
ושוב אני ארגיש בודדה מתמיד,
ושוב אני אבכה,
ושוב אני אחשוב שאין לי אף אחד בעולם הזה ושאם אמות אף אחד לא
ירגיש בחסרוני.
אני לא רוצה למות.
מוות זה מאוד מפחיד בשבילי, אבל לפעמים ברגעי משבר זה מה שאני
חושבת עליו.
אולי אני מוזרה.
ואולי זה קורה גם לרבים אחרים.
לפעמים אני רוצה רק חיבוק אחד שימשך מלא זמן, אבל אין מי שיבין
אותי ויחבק אותי בלי לשאול שאלות וירגיע אותי.
ואני רק רוצה שאני אהיה מאושרת ובריאה זה הכל.
זו בקשה מוגזמת?
כנראה שאני בעצמי צריכה לגרום לאושר שלי.
זו המסקנה שאני מגיעה אליה כל פעם מחדש אבל לא מצליחה לקיים
אותה.
למה כל כך קשה לחיות?
למה?
למה???