אחת הבעיות הכי גדולות בעולם של נער מתבגר היא החברים שלו. או
יותר נכון חוסר בחברים. לא משנה כמה חברים יש לך, תמיד יראה
כאילו לאחרים יש יותר. כאילו אחרים קשורים אחד לשני בצורה טובה
יותר.
כאילו אחרים נהנים יותר כשהם מבלים.
ולפעמים, מרוב שאתה חושב "אוף למה אין לי חברים? למה אני לא
פופולרי ומצליח ויפה?", אתה מתחרפן. אתה נכנס לאובססיה לשנות
את החיים שלך, ואולי גם של אחרים.
אתה מנסה לשנות את ההופעה שלך, את ההתנהגות, אולי להתחבר
לאנשים אחרים. אבל אתה גם נכנס לבאר. יותר ויותר עמוק. אבל
בעצם, אתה לא משיג כלום, חוץ מאשר את מה שאף אחד לא באמת
צריך.
ואז פתאום, כולם שמים לב אליך. אתה יפה, מצליח וחברותי. אתה
והכוסית של השכבה חברים הכי טובים. אתה יוצא כל שישי-שבת,
ובימי לימודים אתה דקה לא בבית.
כשאתה איתם אתה שמח. מאושר עד השמים. אין אף אחד בעולם הזה שלא
מכיר אותך. אתה גבר-סוס-תותח. אתה הכי אחי.
אבל בעצם אתה כלום. אתה כלום כי שכחת מדבר אחד קטנטן. שכחת
מהחבר הכי טוב שלך. מהילד הצנום עם המשקפיים, שביום הראשון של
כיתה א` הלך איתך לשער, וצחק מכל דבר קטן שאמרת. מהילד שחשב
שהוא לא פגש אדם נחמד כמוך, שמכבד אותו כמו שהוא אותך.
פשוט שכחת.
הוא עומד לו שם בפינה, ואתה רחוק ממנו כל כך. ואין לו מה
לעשות. כי אתה סוס, והוא פרסה.
אז אולי, בפעם הבאה שתסתכל אל הפינה, שם, בין קורי העכביש,
תזרוק לו איזה חיוך. לא משהו מיוחד. לא "שלום", לא "מה
המצב?".
רק חיוך אחד קטן.