אני זוכרת את הקול שלך. את המילים שאמרת, המילים שרק אני
הבנתי, וכולם קצת התלחששו עליי ועלייך, אבל לא היה לנו אכפת.
לי לא היה אכפת.

אז יום אחד, פשוט אמרת לי שלום,
ולא אמרת מתי תחזרי, וחשבתי שתחזרי.
ונעלמת לי.
ככה סתם, פתאום.
חשבתי שבגללי, חשבתי שעשיתי או אמרתי משהו רע,
ופעם אפילו בכיתי, בלילה.
ואחר כך כבר הבנתי שהפסקת לאהוב אותי.
בהתחלה הענשתי את עצמי, כעסתי ופגעתי ובעטתי. שנאתי אותי,
שנאתי את עצמי.
שנאתי אותי בגלל הכל, לא ידעתי בדיוק מה עשיתי שגרם לך לעזוב,
שגרם לך להעלם.
היה לנו טוב יחד. אהבתי את הריח שלך, את הפנים שלך. ואת
העיניים. את אמרת שאת אוהבת, שלעולם לא תעזבי, והאמנתי לך.
באמת האמנתי לך, להכל.

אבל עזבת.
התביישת באהבה הכל-כך גדולה שלנו.
באהבה האביבית והצבעונית והפורחת והענקית שלנו,
ובי.