אוקי זה מוחלט. אני פורשת מכל העניין הזה של הכתיבה והשטויות
האלה... זה ממש לא בשבילי.
הבנתי את זה כנראה בדרך הקשה. אז כפי ששמתם לב זה לא ממש
סיפור, לפחות לא משהו דמיוני כי זה אמיתי, זה מה שאני כותבת
כדי להראות לכם את מה שאני חושבת ומרגישה כדי שתבינו למה בכלל
באתי לפה אם אני במילא לא יודעת לכתוב (כמו התגובות שקיבלתי
לאחרונה) ואני גם לא ממש אוהבת לשתף אנשים ברגשות שלי ובמחשבות
הכי פרטיות שלי.
אז ככה...
הכרתי את האתר הזה דרך חברה שלי שכותבת פה והיא הראתה לי כל
מיני סיפורים באמת טובים והיא הראתה לי את הדפיוצר שלה והיא
אמרה לי להגיב. אז וואלה באמת הגבתי על הסיפורים שלה ושל עוד
כמה שראיתי לחיוב או לשלילה ואז חשבתי איך זה שקורא את התגובות
מרגיש... אם זה טוב אז הוא בטח מחייך לעצמו ואומר "וואלה
הצלחתי" ואם זה לא טוב אז הוא אומר "וואלה פישלתי" ואז עלה לי
רעיון לנסות לכתוב סיפור קצר או שיר או לא משנה מה רק כדי שאני
אוכל גם לקרוא תגובות.
אז כתבתי את השיר "אתה" (על משהו שבאמת קרה לי) ובאמת התחלתי
לקבל תגובות. חלקן טובות וחלקן פחות טובות.
אז וואלה אני לא הולכת למרוח פה דפים שלמים על  פרטים שוליים
אני רק רוצה להגיד שזהו, פרשתי, סופי. ואתם עדיין יכולות לרשום
תגובות (על הסיפור הזה או על דברים אחרים שכתבתי) כי אני עדיין
אראה מדי-פעם מה חדש באתר ומה קורה.
אז בעצם מה שנשאר לי להגיד זה להתראות. ואני מקווה שתגיבו גם
על זה....
שלכם- מור ברדיאן