אני יושבת ומטה את השורש ש.נ.י/ה.

אני תוהה מה אני יותר - משתנה או שונה...

מרגישה כל הזמן מוזר ומוצאת את עצמי מדי פעם מחייכת ומצחקקת
ללא סיבה וללא הגיון ובנוסף אני נתקלת יותר מדי בהתקפים
פסיכוטים שתוקפים אותי לאחרונה בעיקר בלילות ומלווים בדרך כלל
בבכי היסטרי.
מעגל החברים שלי השתנה לחלוטין, כך גם ההתייחסות שלי לדברים,
לאנשים, לסביבה ולעצמי.
הבטחון העצמי שלי עולה ויורד כמו המעלית הזאת באיזה לונה-פארק
בארה"ב - שעולה לגובה של 20 ומשהו קומות ואז פשוט צונחת.
אני בכלל לא יודעת אם השינוי הזה חיובי או שהוא הולך להוביל
אותי לאסון מוחלט.
מחפשת נואשות אחר משמעות ובכלל, קוראת הרבה יותר ספרים. שומעת
מוסיקה שאינטלקטואלים מחשיבים כטובה והולכת שולל אחרי קאמי
ובקט, אבודה בעולם האבסורד שלי.
כולם מדברים עליי עכשיו מאחורי הגב. זה הרבה יותר קל להם
כשהתנתקתי, עכשיו הכל יוצא מהבטן שלהם ואני עוזרת להם ועושה
דברים שמקשים עליי להתחבב על אנשים, כל סוג של אנשים... אני
נמצאת בעמדה שנויה במחלוקת בעיניי כל חברה שחברתי בה אי-פעם
אבל זה לא שינוי כזה גדול כי אף פעם לא הייתי אהובה.
או נאהבת.
המצב המשונה הזה מקרב אותי יותר לאובססיות שלי, לנקודות
החולשה שבי ולעצמי הפנימית והמכוערת שבי שבמקום החופשות הקצרות
שהיא עושה לי באיזה צימר בצפון שלי - עצמי המכוערת שלי עכשיו
באה לביקור ארוך כזה כמו שחוזרים לאיזה 4 חודשים לארץ כדי לשבת
ליד המיטה של סבא אחרי ששמעת שהוא גוסס.
אני רוצה אהבה. מכל סוג שהיא אבל לא ו/או. רק ו'. רק עוד אהבה
מסוג אחד ועוד אהבה מסוג אחר.
אני רוצה חוכמה וידע, שאני אוכל לדבר על כל נושא שבעולם עם
כולם, אני רוצה הערכה.
אני רוצה משמעות, הארה שתסביר לי איך הכל השתנה ולמה. שתסביר
לי את כל דברים שלא הבנתי.
אני רוצה להפסיק את התקופה ההזויה הזאת ושהכל יהיה ברור יותר
והגיוני יותר, רוצה להיות אהובה.
ונאהבת.

אבל מה כל זה משנה בכלל?