היא היתה רגילה שזה ככה, פשוט כי ככה זה תמיד היה. היא היתה
רגילה להיות הצד שרודף, הצד שנפגע, הצד שמתאהב עם כל הלב,
ולעיתים אף נשבר לרסיסים. היא לא היתה בצד השני ולא במקרה.
"זה פשוט לא מרגיש זה", היא היתה מסבירה למה היתה דוחה בקלילות
את כל אלה שרצו אותה, והלכה לרדוף דווקא אחרי דמויות אלו
ואחרות - שבקושי הסתכלו לכיוונה. דווקא אותם היא היתה צריכה
להשיג, משחקי כוח ואהבות חד צדדיות ועוד קצת משחקי כוח. רחוב
ללא מוצא.
האחרון היה הכי נורא, אולי כי כל פעם היא הצליחה להתעלות על
עצמה. הוא היה גדול ממנה בכמה שנים ושיחק אותה קשה להשגה
במיוחד, וגם אחרי ש'השיגה' אותו הוא היה נוטה לשגע אותה על
ימין ועל שמאל - אבל לה היה טוב ככה. הריגוש הזה היה מה שהיא
היתה צריכה בקשר - להתעורר ולא לדעת מה יהיה למחרת, או מה יהיה
פעם הבאה שהם יפגשו, או מתי הוא יתקשר, או מתי היא תרד שוב
מהכבוד שלה ותתקשר אליו.
היא היתה זקוקה למרחב שלה, שלא ילחץ, ואלה שרצו אותה, תמיד
דאגו ליידע אותה, לא נתנו לי שנייה משלה, בית הספר, בבית,
בערבי שישי וסתם באחרי צהריים פנויים.
ודווקא הוא עמד כנגד כל הציפיות, אמר לה שהוא אוהב אותה - יותר
ממה שהוא אי פעם אהב מישהיא, או אפילו אותו. והפעם זה לא נראה
לה מלחיץ עד כדי-כך, אלא חמוד, ואפילו נותן הרגשה טובה, על הלב
לשם שינוי ולא על האגו.
נישק אותה בעידנות וחייך. אמר שהוא חיכה לזה והיא רק השתיקה
אותו בעוד נשיקה. מהצד שמשגע, ולאו דווקא מהצד שמשתגע.
הוא הסתכל עליה עם חיוך מהפנט ומבט שחודר לעיניים.
"מה?", היא החניקה צחקוק מביוש והחביא את פניה מאחרוי גבו.
"אני פשוט אוהב אותך. למרות שפשוט לא מתאר את זה, זה הרבה
יותר" הוא המשיך לחייך, בשלווה גמורה.
מהצד השני.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.