הערב יורד והחושך מכסה במהירות את העיר. אני יושבת בבית-קפה
קטן, שאורו עמום
ולופתת את כוס הקפה שלפני.
הגשמתי את חלומי: אני מציירת ועבודותי תלויות בגלריות הנחשבות
העולם. המבקרים מנסים לפענח את סוד קסמן, אבל רק אני יודעת,
שהציורים הם ביטוי לשבר הגדול בחיי, לנסיון לברוח ולרצון
לחיות. האדום הכהה הבוהק הוא הכאב הנורא, שקרע את גופי, וזה
שלידו, הבהיר והשקוף, הוא הדם שנשפך. האפור על גווניו והשחור
שביניהם הם הפחד המצמית ממה שאולי עוד יבוא. הזהב השזור בין
הצבעים הוא התקווה.
אני לוגמת מהקפה, שהתקרר בינתיים, כשהחושך עוטף אותי. אני
יודעת, שהמשחק תם ושעלי לחזור.

חזרתי.