שוב ניפגשנו ושוב אותה ההרגשה של תיסכול עצמי ואכזבה עצמית.
מפעם לפעם אני לא יכול שלא להרגיש כמו באיזו טרגדיה יוונית. כל
פעם מחדש המילים עומדות בגרון אבל האומץ לבטא אותן בורח מהלב.
"לא charming מספיק, לא שנון מספיק, לא מצחיק מספיק - פשוט לא
מספיק.
את מבינה מילים זה לא הצד החזק שלי, אני כל פעם מאבד את
הנכונות שבהן כשאנחנו נפגשים. אני כל כך רוצה לסבך דברים,
ליצור הווה חדש, הווה רענן ומלא שמחה לשנינו, אך באותה נשימה
פוחד מהמילה שכשתאמר תהפוך את הכל לרציני וכבד. כמו תמיד, אני
פונה לכתיבה, כשאני כותב אני חופשי - מסוגל לבטא מילים מהוססות
ולגרש פחדים וסיבוכים - כי זה רק אני, אני והדף החלק. הייתי
רוצה להיות מישהו אחר, מישהו שיכבוש אותך במילים הזורמות כמו
מפלי מים אל אגם צלול, אבל אני לא. אני יודע לכתוב, לכתוב
ולקוות שיגיע היום בו תקראי את השורות האלו...
טוב, אז אני מניח שזה כבר לא סוד שנמשכתי אלייך עוד מהרגע
הראשון שראיתי אותך, ותתפלאי, אבל לא סתם אני זוכר אותך כל כך
טוב עוד מרכבת המסאג'ים בקורס. זה באמת לא קל, לפחות לא
בשבילי, אבל בכל פעם שאנחנו ניפגשים המחשבות עולות מחדש. שלוש
פעמים לא הייתי בטוח... התמהמתי... ופספסתי... אותך. שלוש
פעמים של רגשות מעורבים וחרטה מחודשת. אני לא יודע למה אבל
תמיד משהו עמד בדרך, עצר. הפחד, כן הפחד, תמיד היה שם... זה לא
פשוט כפי שאמרתי, לפחות לא בשבילי, בייחוד שגם חששתי להשפיע על
יחסנו כידידים. ואיילת... אני מניח שהרבה מהחשש שלי נבע
מהתחשבות באיילת... כל כך לא רציתי לפגוע בה עם כל חוסר הבטחון
והפגיעות הרגשית שהיא כל הזמן שידרה לגבינו. אבל ככה מתגלגלים
להם החיים, במסלול משלהם ואם אתה לא משנה את השביל אתה ממשיך
איתו ישר, לעד, תוהה לאן הובילו אותם הפניות בדרך. אני לא
אשקר, אני לא יודע אם אנחנו מתאימים או לא, גם לזה הקדשתי שעות
רבות של מחשבה בזמנים שונים, אבל אני יודע שאני מוכן לנסות, כי
את שווה את זה. יכול להיות שזה לא הזמן הנכון, שהכל עוד חי
וטרי, שאת צריכה קצת חופש או אוויר ואני בטח שלא רוצה להיות
בריבאונד הרגשי שאחרי קשר. חשוב לי שתדעי, פעם אחת ולתמיד, אני
כאן. אין משחקים ואין חומות, אני מוכן להיפתח ולתת סיכוי
לניצוץ חדש, ניצוץ שאני מחפש כבר זמן רב. חרטות יש תמיד, אך
הפעם אני נחוש שלא לפספס ולהתחרט בפעם הרביעית, שלא לחוש את
צביטת האכזבה בלב כשאשמע שוב על החבר החדש... זהו, המילים
נגמרות והמכתב מגיע לסופו... הייתי נותן המון עכשיו בכדי לקרוא
את המחשבות שמתרוצצות לך בראש... הייתי רוצה לסיים ולהגיד שאם
את לא רואה את הדברים כמוני אז פשוט תזרקי את המכתב לפח ונשכח
מהכל, אבל שנינו יודעים שזה לא אפשרי, אז אני פשוט אקווה שלא
משנה מה נמשיך ונישאר ידידים. אני מסיים בהרגשה קצת מוזרה, כי
הסוף הזה הוא בעצם התחלה של דרך חדשה ולא ברורה, או שזה שוב רק
אני והחוש הדרמטי שלי... למרות כל המעצורים - מחשבות ורגשות
הפכו למילים - ועכשיו, נותר רק לשמוע את המילים שלך...
אני אוזר את האומץ. שולח זר פרחים גדול ואיתו את מילים אלו. אם
חושבים על זה לרגע אני מציע לך את ליבי החשוף עם זר של פרחים.
מרגע שהמעשה נעשה הדרך חזרה מתמוטטת כגשר חבלים קרוע והדרך
היחידה להמשיך היא קדימה, במורד מגלשת המים אל הבריכה הקרה.
אני יכול רק לדמיין את התגובה שלך. את כמובן דבר ראשון תראי את
הפרחים, זר ססגוני וצבעוני, תאחזי בהם בידך, תחייכי חיוך גדול
ותקחי נשימה עמוקה. אז, הו אז, לפתע תתמלאי דאגה וסקרנות
ובמהירות תניחי את הזר לידך בצד ותמהרי לפתוח את המעטפה. את
תתחילי לקרוא את המילים והחיוך יעלם מפנייך היפות, יוחלף בהבעה
של רצינות. מחשבות, מחשבות מבולבלות ירוצו בראשך עם כל שורה...
עד השורה האחרונה. מבט מודאג יכסה את פניך ואת תשבי מבולבלת
ותחשבי. כמה טלפונים, יום או יומיים ואז יגיע הצילצול.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.