[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מתן כץ
/
אהבה של חורף

קמתי היום בהרגשה של קצת קנאה. אני חושב שלקום ככה כל יום צריך
להיות חרא של דבר, ממש חרא של דבר.
הרי כשאתה מקנא, אתה לא שמח, אתה לא נהנה, אתה סתם רוצה משהו
שלרוב לא יכול להיות שלך, וכשחושבים על קנאה מבינים שאין בה
שום טעם, אז למה אנחנו מקנאים?

התרוממתי רק מעט ממיטתי, וכבר סינוורה את פני השמש. אמצע
החורף, אך מדי בוקר זורחת השמש במלוא הדרה, מה שלא מפריע חס
ושלום לקור הכבד לחלחל לכל עצמות גופי ולהקפיא אותי מבפנים.
שגרת בוקר, הכל כרגיל, עוד יום מתחיל וזכרונות של יום קודם
עולים.
חשבתי על עצמי, על איפה שניר שם אותי אתמול.
"אתה שקרן חסר תקנה"... לך להזדיין, מישהו שואל אותך בכלל
לדעתך?
אפשר לחשוב שהוא בן אדם כל כך טהור, אפילו משפט אחד הוא לא
יכול להוציא מבלי שתרצה להקיא החוצה את כל השטויות שלו.
ניר הוא עוד אחד מאלה, אותם האנשים שקשה לך לדעת מה עובר להם
בראש כשהם חושבים על משהו, אבל ברגע שאתה שואל לדעתם או מעז
לנסות לפלוש פנימה, אתה מקבל את מלוא תשומת הלב, ובדרך כלל היא
שלילית.
ובכל זאת, למרות החיסרון הבולט שלו, הוא לא יכול להיות לפחות
אמין בדברים המעטים שהוא אומר. כזה הוא ניר, נער מופנם, כמעט
כמוני, אבל לא בדיוק.

אפשר להגיד שאני די גבוה, אפילו קצת יפה. לא יותר מדי, זאת
תהיה הגזמה מיותרת מבחינתי, אבל הייתי נותן לעצמי 7 מתוך 10,
ולו רק בשביל הפרסום והחנופה, העצמית כמובן.
אם הנתונים האלה היו מועילים לי במשהו, לא הייתי מתלונן, להפך,
הייתי הופך להיות הבן אדם המאושר עלי אדמות. אבל לא כך
הדברים.
התקלחתי. אני מתקלח כל בוקר, היגיינה בסיסית, לא? לפחות
היגיינה שאני מקווה שיום אחד תצליח לשטוף ממני עוד כל מיני
דברים חוץ מלכלוך. אולי את הרגשות שלי? עוד לא הגדרתי את זה.
אחרי המקלחת אני אוהב להסתכל לעצמי בעיניים ולחשוב שהיום מישהו
הולך להסתכל עלי ולאהוב נורא אותן, את זוג העיניים, את השיער,
תווי הפנים, היום מישהו יגש אלי ויגיד לי שאני שווה משהו, או
ירמוז לי על כך. אני מנסה יום יום, אין שום רע בלנסות. בשעה 8
כבר מצאתי את עצמי מהלך ברחובות העיר, עטוף בשכבות רבות של
ביגוד, בדרכי לבית הספר.
היה לי פעם חבר, אוהד היה שמו, שהיה גר לידי והיינו לומדים
באותה כיתה. במשך כל השנים, מכיתה א' ועד ח', היינו הולכים
יחדיו כל בוקר לבית ספר, וחוזרים יחד הביתה. עם אוהד הדברים
היו שונים, נראה היה לי שהיום עובר עלי יותר בקלות, דברים היו
מצחיקים אותי יותר, היתי שוקע הרבה פחות כל כך עמוק בתוך עצמי,
הייתי יוצא לנשום אוויר מדי פעם, וזה הרי דבר שכולנו נחוצים
לו. הלוואי שאוהד היה עוד פה, רק עוד שנתיים, כדי לעבור את
תחילת השנה הזאת ביחד, שאני אוכל להרגיש שבתוך כל ההמון יש לי
אוזן קשבת.

"בוקר טוב, מיכאל, מה שלומך?" חייכה אלי רונית בכניסה לכיתה.
הילדה הזאת מאוד מחבבת אותי, רואים לה בעיניים את זה בכל בוקר
כשהיא עומדת ליד הכיתה ומחפשת אותי בעיניה הירוקות, ומברכת
אותי בבוקר טוב, כל פעם שאני מהנהן לה בחצי חיוך אני מרגיש איך
היא מתאכזבת, ואיך הלב שלי נשבר מבפנים. למה אני ככה? אני יודע
כמה אני רוצה להגיד לה שהכל טוב רונית, ומה איתך?
"תהנה במתמטיקה..בכל אופן. ביי"
גבה מתרחק ממני, והיא הולכת אל ניר. כן, אם לא ידעתם עד עכשיו,
אני אצטרך להבהיר משהו- רונית וניר חברים, ביחד, אוהבים אחד את
השני כמו שתי כפות ידיים שמתאימות אחת לשניה, בלחיצת יש
אידיאלית. ניר נחשב החבר הכי טוב שיש לי כרגע, מה שלא מעיד על
טיב היחסים ביננו באופן שאינו ברור לעין.
אוהד למד פה פעם, לפני שקיבל את הדבר הנורא הזה, ישב שתי
כיסאות מולי, כי לא הרשו לנו לשבת ביחד, היינו מדברים ללא
הפסקה, צוחקים ללא שליטה...
אני זוכר שהייתי אוהב לפעמים להפסיק להקשיב לשיעור, ולחלום
מאחורי אוהד על מקומות רחוקים, בעוד אני מסתכל על צווארו השזוף
וחולם על מקומות שבהם נוכל להיות רק שנינו, מוקפים בהמון שקט.
מקום שבו נוכל לדבר אחד עם השני בלי הפרעה. ואז רונית היתה
אומרת לי שעוד יתפס לי הצוואר מרוב בהיה באוהד, והייתי מתנער
בבהלה וחוזר לשיעור. כל כך הייתי מפחד ממנה, רציתי שכל מה
שאעשה בפניה יהיה מושלם, ללא כל מתחרה.
בשיעורים הראשונים הייתי קצת רדום, לא ישנתי כל כך טוב הלילה,
אני חושב שהמזרון שלי מתחיל להתפרק לו אט אט, צריך להחליף
אותו. אני אבקש מאמא, בעצם אמא לא תעשה עבורי כלום חוץ מלטעון
שאני לא מכבד אותה מספיק, אז אני אבקש מאבא.
העברתי את היום בצפיה בניר בזמן שהוא מנשק את רונית, מסתובב
איתה יד ביד, ולא ידעתי איפה למקם את עצמי.
מצד אחד היה יכול להיות נהדר להיות ניר, להחזיק את ידיה של
רונית לכל אורך היום, להרגיש את מגע ידיה הרך, להריח את שיערה
השחור.
ומצד שני, גם את ידיו של ניר הייתי רוצה להחזיק...  הוא היה
שזוף, כמו אוהד שהיה פה לפני שנתיים, וגופו היה שרירי וחסון,
ורונית נראתה כל כך מוגנת לצידו, כמו איש לא יוכל להתקרב אליהם
ולפגוע בגן העדן הקטן שבין גופה לגופה, גן העדן שהם היוצרים
לעצמם, מקום שבו הייתי רוצה למצוא את עצמי, אך לא יודע באיזה
צד.
כשחזרתי הביתה כבר היה אמצע היום, 14:00 בצהריים, ומטר סוחף
היה בחוץ. רצתי הביתה, לא היתה לי מטריה, ובדרך שמתי לב שאני
אוהב מאוד להירטב, לספוג את כל מי הגשם אל תוך בגדי וגופי,
שיערי הארוך נספג במים ונדבק למשקפי בסלילים ארוכים וחומים,
והרגשתי את המים בתוך גרבי נותנים לי תחושה שאני הולך על מים.
תמיד אהבתי את התחושה, אבל טוב להיזכר בדברים אהובים מפעם
לפעם.
מיד כשהגעתי הביתה רבתי עם אמא. לא יודע למה, על משהו ישן בטח,
אבל יצאתי מיד אחרי זה לרחוב ולא הבנתי למה זה שוב קורה לי,
למה אני ואמא שלי לא יכולים להיות באותו חדר מבלי להחליף
מרירות?
רגלי נשאוני בלי שהיתה לי שליטה עליהן, לביתו הישן של אוהד.
לא שזה לקח יותר מדקה, אבל מראה חצרו האחורית עורר בי זכרונות
רבים וגעגועים. משפחתו לא גרה כאן יותר, הם עברו מיד אחרי שהוא
נפטר לעיר אחרת, לא השאירו זכר לקיומם ומכרו את הבית, שהיה פעם
מהמטופחים ביותר בשכונה, לזוג זקנים שהזניח לגמרי את החצר, זאת
שבה אני ואוהד היינו יושבים בערבים ביחד, הייתי משחק בשיערו
ואוהב לעשות לו כל מיני צמות וקשרים, צחקנו מאוד למראהו שהשתקף
משלוליות המים בגינתו. לא הבנתי איך הם יכולים להזניח חצר כל
כך יפה.

"אבא, אתה יכול לעזור לי להחליף לי את המזרן? הוא לא נוח לי"
"קח אותו ותוציא אותו החוצה, אני אשים בינתיים את החדש מהמחסן
על המיטה"
יצאתי החוצה עם המזרן הגדול מעל ראשי, מתמוטט תחת כובד משקלו,
כשזוג ידיים שריריות ושזופות פתאום הופיעו ליד עיניי והרימו את
המזרון. ברגעים הראשונים חשבתי שזה אולי אוהד, שסתם עבד עלינו
והוא עדיין פה, והנה הוא בא לעזור לי כמו פעם, אבל זה היה ניר.
"היי ניר. מה אתה עושה פה?"
"רציתי לדבר איתך על אתמול. תקשיב, אני יודע שכעסתי עליך אבל
זה היה מוגזם מצידי. בסך הכל לא שיקרת לי, אני זה שקינאתי יותר
מדי. אני מתנצל. הנה אני אעזור לך עם המזרן" הוא אמר בעיניים
מלאות דמעות. שתקתי, אך המשכתי להתבונן בעיניו בעוד הוא מנסה
למשוך ממני את המזרן.
"נו, אתה מתכוון לתת לי אותו, או שנעמוד כאן כל היום?"
"מה קרה, ניר?"
"מה זאת אומרת מה קרה? לא קרה שום דבר" הוא אמר בעודו מפנה את
הראש כאילו מחפש משהו בקצה הרחוב, אך ראיתי על לחיו נצנוץ של
מים. משהו קרה לו.
"אל תספר לי שלא קרה כלום. קרה משהו. זה משהו עם רונית?"
הוא שתק למשך כמה דקות. אחרי מספר דקות נוספות פלט אנחה ארוכה,
עזב את המזרן והתיישב עליו. התיישבתי לצידו, עוטף בידי את גבו,
ומצמיד את פניו לחזי. הוא התחיל לבכות חרש, לאט לאט ראיתי כתם
של דמעות מתפשט לי על החולצה, בעוד בכיו מתחזק.
"היא רמזה לי שהיא רוצה להיפרד ממך מתישהו. אל תיקח את זה קשה
ניר. ככה זה בנות, לא ברור לך אף פעם מה הכוונה שלהן" ניסיתי
לנחמו, אבל ללא הרבה הועיל. הוא פשוט המשיך לעצום את עיניו
כשראשו עדין חבוי בתוכי, אך לא הוסיף לבכות.
"זה לא רונית. אתה לא מבין מיכאל"
"תעזור לי בבקשה, אני לא אצליח לבד" מחיתי. אני שונא כשאנשים
מהתלים בי, אני לא פותר תעלומות, לא מנסה גם להיות.
"אני מאוהב, וזה לא ברונית" הוא אמר בשקט, כמעט ולא שמעתי
אותו.
הוא הסתכל אל תוך עיני במשך דקה או שתיים, ומיד הבנתי על מה
הוא מדבר. הסמקתי בעודי מפנה את מבטי, אך הוספתי לחבק אותי.
אך הוא מיד קם, כאילו אמר משהו שהוא מתחרט עליו.
"אני ורונית נפרדנו לפני שבוע. תודה מיכאל, עזרת לי. אתה חבר
טוב, אתה יודע?" ראיתי ניצוץ של חיוך על פניו. לפחות זה, גרמתי
למישהו להיות קצת יותר שמח.
שעתיים לאחר מכן ישבתי בבית ולא הצלחתי להבין את פשר רגשותי.
בני אדם הם לפעמים מכונות כל כך מסובכות, ששום היגיון בעולם לא
יכול להסביר את חוקי הפיסיקה שלהם. מחשבותי נדדו אל פרידתם
הנסתרת של רונית וניר. לא ראו עליהם, לא שמתי לב אני. בטח
הייתי כמו תמיד, שקוע במחשבות סרק על אוהד. אני חייב לשכוח
ממנו, הוא לא פה עוד. אבל עודני מרגיש כי הוא המפלט היחידי שיש
לי.
חזרתי אל חצרו, שבשעה זאת כבר היתה חשוכה, כי הזוג הזקן לא טרח
להתקין מנורות, והאור היחידי שהאיר את החצר היה האור מפנס
הרחוב היחידי שהיה ליד ביתנו. ישבתי על אחד הקרשים ודמיינתי
שאני מדבר עם ניר, ואז דמיינתי שאוהד שם והוא מחזיק לי את היד
חזק חזק, ומהאחיזה שלו אני מבין שהוא אוהב אותי יותר ממה שהוא
אוהב את עצמו, שאני יותר חשוב לו מכל העולם הזה, ופתאום הבנתי
שאני מאוהב ברונית כל כך. במשך חודשים ארוכים שעברתי על פניה
כל בוקר בכניסה לכיתה, ולא הבנתי למה צובט לבי בקרבי כשהיא
אומרת לי שלום. אני שקט, לא עונה לה אלא בחצי פה, סוגר את עצמי
בפניה, והיא - נחושה בדעתה, לא מפסיקה לנסות וכל בוקר מחדש
מברכת אותי בבוקר טוב שלי, מנת סם קבועה שאינני מודה עליה.
ובדיעבד היה זה הדבר היחידי שהצליח להשאיר אותי שפוי.
באותו ערב הלכתי אל ביתה, האמת היא ששוב רצתי, אך הפעם כבר לא
ירד גשם ונעלי כבר התייבשו.
דפקתי בדלת דפיקה חלשה, מפחד להעיר את בני הבית. רונית עמדה
בפתח, עיניה נוצצות משמחה למראה דמותי בדלת ביתה, והיא לבשה
גופיה שחורה וג'ינס לבן, רגליה הקטנות יחפות, ויכולתי להרגיש
את גופה פולט חום. לקחתי את ידה והסתכלתי לתוך עיניה, והיא
ידעה, שנינו ידענו שזה נועד לקרות.
מיד קירבתי את שפתי לשפתיה, ונותרנו רק שנינו בסוף הרחוב החשוך
שלה, בנשיקה ארוכה, עד אשר התמוטטה על סף ביתה מעייפות, ונשאתי
אותה למיטתה בקומה השניה.
הלכתי משם אל ביתי עייף, ולא הצלחתי להוריד את החיוך מעל פני.
חלפתי על ביתו של אוהד ואחרי כמה צעדים הבנתי פתאום משהו שלא
שמתי לב לחצרו, שהיתה מלאה בעקבות נעלי.
כך חלפו הימים, עד אשר רק לעיתים רחוקות הייתי נזכר בלילות
הארוכים שהעברנו אני ואוהד, כשהוא החזיק את ידי ואמר לי שלא
ניפרד לעולם. מאז כבר הדברים השתנו, הזמן עשה את שלו סוף סוף,
רונית החזיקה את ידי, ואמרה לי את אותם הדברים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תעביר לי
ת'צינגלה, אמר
יהוה והחל
במלאכת הכתיבה"









הפסוק הראשון
האמיתי בספר
בראשית


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/05 10:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מתן כץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה