הבטתי אל השער הגדול. הנה שוב אני עומדת פה. שנה אחר שנה, יום
אחר יום, צעד אחר צעד אני פוסעת לעברו, מביטה סביבי בנסיון
למצוא משהו שונה. אבל לא, שוב הכל אותו דבר. המנהלת עומדת
בשער, מחייכת ומאחלת שנה טובה לכולם. אותו שער, אותה מנהלת,
אותו חיוך מזוייף. שנה חדשה אבל במה היא שונה מהקודמת?
הנה הם עומדים שם. כמו בכל שנה- החברים שלי. אותם חברים כמו
בכל שנה. בחצר בצפר ליד הברזיה. זה המקום שלנו, הוא עוד לא
השתנה מאז שהגענו לפה בפעם הראשונה.
הם רצים אליי, מחייכים וקוראים בשמי. אותה שמחה בתחילתה של כל
שנה. רוני כמו תמיד, קופצת עליי, מחבקת ואומרת לי שוב את אותו
משפט מוכר, שאמרה בדיוק לפני שנה:" יעל, השנה ניהיה רציניים.
נגיע לכל השיעורים. די עם השכונה!" רק מספר הכיתה משתנה. "יא
זה כבר לא צחוק". אותם המילים, שנה אחר שנה. רק המספר, הגיל
והתאריך משתנים. ואני עונה לה בחצי צחוק את אותו המשפט כמו בכל
שנה.  דוד וגילי שוב רבים ביניהם, ריב שתמיד, כמו בכל פעם,
נגמר בצחוק מתגלגל. אמיר מגיע אליי עם החיוך התמידי שלו, מחבק
ונותן לי נשיקה על הלחי. מישהו מכסה לי את העניים."נחשי" הריח
המוכר שלו, הידיים החמות, הקול האהוב. יונתן! חיוך עולה על
שפתיי. רק אתמול ראיתי אותו וכבר זה נראה לי כמו נצח. הוא
והשמחה עוטפים אותי, אבל עדיין הרגשת מועקה. כזאת שאי אפשר
לתאר במילים. אני מרגישה שמישהו מביט בי. מרחוק אני רואה את
אלון. המבטים שלנו נפגשים. הוא שולח לי חיוך קטן ומסתובב. השנה
זה אלון. שנה שעברה זה היה אריאל, ובטח שנה הבאה זה גם יהיה
יונתן. אבל מה באמת כבר השתנה? כן משהו חסר, כבר לא כמו בכל
שנה. דפנה כבר לא פה להיות איתי, לשאול לשלומי, ועל מה אני
חושבת, להקשיב ולהגיד לי שקוראים לזה שיגרה.