להרגיש את הידיים מורמות,
את הרגליים מפושקות רחב,
פרקי ידיים נקשרות,
אל-על.
כפות רגליים,
על קצתם,
עומדות, תומכות.
מצויה על נדנדה,
מוט ארוך מונח לו,
נינוח, בן רגליי החשופות,
נכנס בחריץ הארוך,
של עכוזיי.

מרגישה בלי שליטה,
בלי יכולת תזוזה.
נתונה לחסדי הברגים,
שאת משקל גופי,
הם נושאים.
הדם יורד לאיטו,
במורד אצבעותיי,
אל ידיי האחוזות,
ברצועות עור רכות.

ממשיך בדרכו,
לכיוון הראות,
העולות ויורדות,
בנשימה של מועקה.
הדם אוזל מהראש,
תחושה של עלפון,
מבשרת על קיומה.
מתערבלים, מתהפכים,
המעיים הרוחשים.
מרגישה תחושה חזקה,
של רוצה...
רוצה את המעיים להוציא.
מרגישה אבודה,
קוראת לעזרה.

נותנת לתחושת חוסר הישע,
לחלחל, מרפה את האחיזה,
הגוף נכנס לתנוחת מנוחה,
רגיעה ושלווה.
נותנת לעצמי את הרגע
המיוחד להרגיש.
אני ללא שליטה,
מקבלת זאת בהשלמה.
שלווה אותי מציפה,
לבי פועם בחוזקה,
מרגישה את העקצוצים,
הנשלחים, המגורים,
מתחתית גופי,
מעבירה את הגלים,
הרכים המהנים,
כלפי מעלה.

מוחי נינוח, מרפה אחיזה,
נעלמים הפחדים,
יוצאים והולכים.
אני נותרת קשורה,
כבר לא קוראת לעזרה,
נפשי השתחררה,
במקום מבטחים,
היא מצויה.
אני מוגנת,
בידיים אוהבות,
בידיים דואגות.

אשרי.