תגיד, ילד, מה אתה עושה פה?" הבחורה בחולצה הלבנה והמעומלנת
הציצה לתוך המשרד ומשלא זכתה לתגובה חזרה שוב בקול רם יותר "מה
אתה עושה כאן?".
נדב הקיץ ממחשבותיו והרים את ראשו בבהלה, הבחורה הבחינה בכך
והתנצלה. "לא התכוונתי להבהיל אותך ככה, פשוט, זה כבר כמה ימים
שאני רואה אותך מסתובב  כאן ו..."
"אני עובד כאן." הסביר נדב והוסיף לשפוך את שאריות הצבע חזרה
לקופסה.
"בשעה כזאת?"
"עכשיו סיימתי, איך זה יצא?" הוא הצביע על הקיר שהצבע בו עדיין
לא הספיק להתייבש.
"לבן" היא משכה בכתפיה ומיד הוסיפה "אל תיקח את זה אישי, זה
פשוט... שהכל כאן כל כך לבן ומצוחצח... אז  זה עוד קיר לבן,
שכבר קודם היה לבן, אז מה חדש?"
"את לא מתה על המקום הזה, נכון?" גיחך נדב
"לא כשאני צריכה להישאר עד שעות כאלה... יש ישיבת שופטים שאני
מחכה שתיגמר כבר, כדי שאני אוכל ללכת הביתה. אני גרה לא רחוק
מכאן, מרחק הליכה, אז מדי פעם לא אכפת לי להישאר עד שעות כאלה,
אבל היום... אני עייפה."
"את מזכירה?"
"כן, אני יושבת שם במשרד הכניסה," היא הצביעה לכיוון שבו נמצא
המשרד והתיישבה על הכסא הקרוב אליה "עם כל המזכירות."
נדב הנהן בהבנה ושאל "אפשר לשאול בת כמה את?"
"בת 25 ואתה?"
היא נראתה קצת יותר מבוגרת מגילה, נדב העריך שהיא כבת 30, אך
אולי זה מפני שפניה היו נעדרות חן מיוחד, שערה היה ומגולגל
ואסוף על קודקודה ומבנה גופה היה מלא במקצת.
"קראת לי ילד." חייך נדב "בן כמה אני נראה לך?"
"אוי, אני לא טובה בדברים האלה," היא כיווצה את מצחה מנסה
להעריך את גילו : אה... 15?"
"אני בן 17.5"
"אמרתי לך שאני לא טובה בזה. אז רגע אתה תלמיד, נכון?"
"נכון" אישר נדב.
"אז איך שכרו אותך לעבוד בחברת אחזקה? ועוד כאן בבית המשפט שכל
עובד הכי זוטר עובר עשרות תחקירים לפני שנותנים לו אפילו להכנס
ללשכות ".
"דרך אגב,מלא אמרת לי אפילו איך קוראים לך?"
"רננה".
"רננה." נדב חזר על השם, "נעים מאוד אני נדב," והמשיך "תרשי לי
לגלות לך סוד רננה, אני לא עובד כאן מטעם  שום חברת אחזקה, אני
עובד כאן מטעם אבא שלי שביקש שאשפץ קצת את הלשכה הפרטית שלו
בזמן חופשת פסח וכמו שאת רואה זה מה שאני עושה בשבוע
האחרון..."
"אתה הבן של השופט גלעד?!" רננה זקפה גבה בהפתעה.
נדב הנהן.
"ואתה מחכה כמוני שהוא ייצא מהישיבה כדי ללכת הביתה?"
"אכן," אמר נדב, תוך שהוא גורר את קופסת הצבע לפינת החדר
ומתיישב בכיסא לידה "אז מה", שאל אותה "את נשואה?"
"לא, אבל אני גרה עם חבר שלי, לא רחוק. מה איתך, יש לך חברה?"
"עזבי, את לא רוצה להיכנס לזה."
"מה נהיית ביישן פתאום? לא נראה לי שהתביישת לשאול אותי את כל
השאלות האלה... וחוץ מזה, לשנינו אין כרגע עבודה לעשות ואני
חושבת שיש לנו עוד די הרבה זמן להעביר פה עד שהשופטים יצאו
מהישיבה,אז מה אכפת לך..."
"אין לי חברה." סיפר נדב בחוסר חשק.
"היתה לך אי פעם?"
"אין לי בעיות להשיג בנות או נשים אפילו, אם אני רוצה" הוא
גיחך.
"אני מבינה למה את מתכוון," להפתעתו, רננה הסכימה עמו "בגילך
בנים רק רוצים להחליף אותן כמו גרביים,ועוד בחור כמוך... אז
למה לא? אתה עושה חיים בלי להתחייב לאף אחת."
"מה זה בחור כמוני? למה את מתכוונת?"
"אתה יודע," רננה הייתה נבוכה לרגע, "בחור צעיר, בן של שופט
מצליח, מאוד מצליח, נראה טוב...  כל בחורה עם טיפת שכל לא
תעמוד בפניך... אל תעמיד פנים שאתה לא יודע על מה אני מדברת,
אני בטח לא מחדשת לך כלום. "
"את צודקת, זה מה שאמרתי אין לי בעיה להשיג בחורות."
"אז מה הסיפור הגדול? זה שאני לא רוצה להכנס אליו?" הזכירה לו
רננה את דבריו.
נדב שתק לרגע, מתלבט עד כמה להיחשף בפניה... ואז החליט שהיא
זרה, שממילא בעוד מספר ימים הוא חוזר ללימודים ולכן סביר להניח
שלא יפגוש בה יותר ומכאן שלא יכול להגרם שום נזק בכך שישתף
אותה במה שעבר עליו.
"דווקא את זאת שאני רוצה, אבל באמת רוצה ואוהב- אני לא יכול
להשיג."
"סיפור מוכר." אמרה רננה בהשתתפות. "אז מי הטיפשה?"
נדב חייך חיוך מר כשזיכרון פניה שב ועלה בראשו, לאחר שהצליח
במשך כל השבוע האחרון להדחיק כל מחשבה עליה ובייחוד על מה שקרה
לפני שבועיים.
"תראי..." אמר נדב "באתי לכאן לשקוע בעבודה לשכוח מכל העניין
ובמקום זה אני מוצא את עצמי מדבר עליה עם זרים..." "היא חברה
של החבר הכי טוב שלי."
"הא- הא!" קראה רננה ולא יכלה למנוע את החיוך הרחב שהתפשט על
פניה.
"לא," הסביר נדב "את לא מבינה, היא לא החברה שלו, הם חברים
טובים, זה הכל. הוא ידע שאני אוהב אותה כבר המון זמן והוא ביקש
ממני לעשות לה טובה ולבוא איתה למסיבה..."
"היא מכוערת?" קטעה אותו רננה וכשראתה שעל פניו מתפשט מבט של
חוסר הבנה, הסבירה את עצמה: "כל כך מכוערת, שהיא צריכה שמישהו
ילווה אותה למסיבה בתור טובה לחבר?"
"ממש להיפך," אמר נדב בהחלטיות "היא יפיפייה, היא רק לא הכירה
אף אחד מהשכבה שלנו ואז יצא שאני לקחתי אותה."
"עד כאן הסיפור פשוט, תמשיך"
"בקיצור, זה היה לפני שבועיים, היינו במסיבה, העניינים התחממו
ונסענו אליי הביתה. ו... אז עשיתי את השטות הכי גדולה שיכולתי
ושכבתי איתה."
"בת כמה היא?"
"16".
"ואתה היית הראשון שלה?"
"כן, אבל היא לא מייחסת לזה יותר מידי חשיבות, הייתי סטוץ
בשבילה, היא זלזלה בי מאוד כשאמרתי שבשבילי זה לא היה רק זיון
אלא התחלה של משהו... זה שבר אותי, אני גם ככה לא ממש מתנהג
כמו עצמי בחצי שנה האחרונה בגללה, אני לא מרוכז בלימודים ואני
שוכח לאכול... ועכשיו אני לא יודע מה לעשות, פתאטי נכון?"
"לא," אמרה רננה וקולה הרצין "אתה בגיל כזה שבו כל דבר נראה
כמו סוף העולם, זה יעבור.
אני הייתי מציעה לך לשכוח ממנה. היא נשמעת כמו שרמוטה לא קטנה
ואתה לא צריך את הכאב ראש הזה, בעצמך אמרת שהיו לך לא מעט בנות
ואין לך בעיה עם סטוצים חד פעמיים, אז מה אתה צריך עכשיו משהו
כבד ורציני. תשכח מזה, תמצא מישהי בגילך, תתחיל לצאת איתה
ותראה לאן זה יוביל, במקום להתייסר בגלל מישהי שלא שווה את
זה."
"אני לא רוצה מישהי אחרת, אני אוהב אותה." אמר נדב בשקט.

"אתם מוכנים ללכת הביתה?" אברהם הופיע לפתע בפתח וגרם להם
להשתתק "כבר ממש מאוחר, מה?"
"כן,"נדב קם מכיסא והציץ בשעונו  "מה, כבר אחרי אחת עשרה?"
"כן." השיב אביו ופנה אל רננה . "את רוצה טרמפ על הדרך?"
"לא אני אלך חמש דקות ברגל, זה לא נורא וחוץ מזה אני רגילה."
"בטוח?"
"כן, לילה טוב" אמרה וקרצה לנדב "תחשוב על מה שאמרתי, אוקיי?"
"נדב חייך אליה, נכנס לרכב ונתקל במבטו השואל של אביו "על מה
היא רוצה שתחשוב?"
"סתם." אמר נדב ושינה נושא "נו מה דעתך על המשרד? נכון שהצבע
מחיה אותו?"
"לגמרי, כמו חדש, עשית עבודה טובה." החמיא לו אברהם, הוא התניע
את הרכב והם נסעו הביתה.