שורה... או שתיים,
שורה של אנשים שלא יודעים אפילו לאן הם הולכים,
כמו נמלים, הולכות אחת אחרי השניה, אולי בסוף יש אוכל.
ואני מהצד רואה, לוקחת נשימה עמוקה, בלי מחשבות, כלום.
רואה, אבל לא חושבת.
בלילה כל המחשבות מתאספות אצלי בראש בלי שום אישור,
מי הרשה להן בכלל להיכנס... כל אחד עושה מה שבא לו בזמן
האחרון, סוציומטים, בני זונות.
והצבע, צבע אפור, שחודר עמוק עמוק, לפעמים נוטה ללבן ולפעמים
לשחור, רוב הזמן שחור.
והריח, ריח חריף של אלכוהול, חריף חריף, רק מהריח אפשר
להתמסטל, כמו אצטון.
ובנות, בנות אוהבות אצטון, מעיד על טיפוח, על נשיות.
גם רזון מטורף מעיד על נשיות.
אז את מתחילה לדחוף אצבעות לגרון, לגאול אותך מהכאב שהחברה של
היום גורמת לך.
את יפה, העיניים שלך, שחורות עמוקות.
כל כך אוהבת להסתכל עליך, ביופי הטהור שאוכל אותך מבפנים, כי
נכנעת לחברה, נכנעת לרוע.
ועכשיו העיניים שלך ריקות, ריקות מאושר ומלאות בכאב, בדמעות.
והדמעות שלך, הן כל כך מתוקות, אני רוצה ללקק לך את הלחי, אבל
מתביישת, את מורידה את המבט, ספק יודעת מה עובר לי בראש ספק
מלאה במבוכה.
את נהיית אדומה, כמו רוב הזמן, גם מהדמעות וגם מהבושה,
מהמבוכה, עוצמת את העיניים ונרדמת.
אני נשארת איתך שעות, מלטפת לך את השיער, שתשני שנת מלאכים,
שלא תקומי עם סיוט, כמו כל הימים בזמן האחרון.
גם אני נרדמת, בא לי לבכות, אני חולמת על נמלים.