הכל התחיל כשגיליתי את הדבר הזה: בנים...
והתגלגלו להם, אז, אקסים משונים.
הראשון היה חרמן כל כך, שלא היה אכפת,
אם זאת ילדה בת ארבע-עשרה, כל עוד, לו זה נחמד!
ואז אמר הוא לילדה: "תקשיבי, מתוקה,
אני חייל, יש לי צרכים, ואת לא מספיקה!"

ואז הכרתי מישהו, יפה, חכם מוכשר,
אך תוך שבועיים בלבד הפך לחבר לשעבר!
אולי הוא היה נחמד מדי, ואולי באותה התקופה,
היה יותר חשוב להיות עם חברים, מאשר לפתח אהבה.
אחרי הכל מה ילדה בת חמש-עשרה, יודעת על עצמה?

ואז היו שניים, אחד אחרי השני...
אף אחד מהם לא היה, אז, משהו רציני:
אחד אהב אותי כל כך, שיום אחד רשם לי במכתב,
"אני אוהב אותך" בכל שפה עלייה חשב,
והשני פשוט העריץ, והיה חבר טוב עוד לפני...
חשבתי שאחרי הכל אם הוא אוהב אותי, הוא שווה את הניסוי.

ואז הבטתי במראה: אני חרא של חברה,
מנסה, ולא מוצא חן, ולמחרת הם נזרקים.
ומה הם בכלל מוצאים בי? מה הם רוצים?
אולי כדאי להשתנות... להפתח, לנסות להתאהב... להיות בקשר
אמיתי!
עד עכשיו הכל היה חד-כיווני.

ואז היה קשר של חצי שנה- ואני התאהבתי, וזה נגמר די מהר,
כשיום אחד הוא בא ואמר: "אני לא אוהב אותך יותר".

ואז אחד, שלא ידע מה הוא בדיוק רוצה, "רוצה חברה, לא רוצה..."
לא מחליט, אך מנסה...
אחרי שבועיים הוא אמר: "זה לא את זה אני", או משהו בסגנון,
נסעתי לי בגשם לביתי, בוכה, ולא מבינה מה עשיתי לא טוב.

ואז קשר של 4 חודשים, עם אדם שאמר אחרי שבוע שהוא אוהב,
אבל אחרי כמה חודשים נזכר, שבעצם על בחורה אחרת הוא חושב.

ואז שוב חודש עם המבולבל, כי עד כמה שהוא לא ידע מה הוא רוצה,
הוא כבש את ליבי...
רק חבל שהוא החליט שרוצה להיות רק ידידים...

רק קשרים רעים היו לי עד עכשיו:
תחילה אני זרקתי כל אחד שהתקרב,
ולבסוף נזרקתי רק כשהספקתי להתאהב!
ומה לימדו אותי כל האקסים שעברתי בדרכי?
לחיות כל יום, כאילו היה האחרון,
לא לעשות תכניות, ולהעריך את היום, להעריך כל דבר...
כי מי יודע, אולי כמו כל הקשרים הללו,
מחר הוא כבר נגמר!