הגעתי למקום.
על הדלת היה שלט גדול, שהודיע על מכירה אחת בלבד.
"מה יכול להיות בעל ערך כל כך גדול, שמקדישים לו יום שלם?"
תהיתי, ופתחתי את הדלת.
אף פעם לא ראיתי את האולם הקטן מלא כמו באותו היום - זקנים
ישבו ליד אימהות ותינוקות בחיקן, צעירים עם חולצות צעקניות
חייכו לילדים קטנים שחיכו בקוצר רוח ואנשי עסקים מכובדים נדחסו
אל המדרגות.
הכל - בשביל דבר אחד בלבד.
זזתי מעט אל הקיר ונשענתי עליו בציפייה.

לאחר מספר דקות של המתנה - אורות החדר עומעמו. זרקור כוון אל
הבמה ושם עמד איש כבן חמישים בעל מכנסיים ארוכות וחולצה לבנה.
בעיניו השחורות הסתכל על הקהל בדממה.
האולם שתק.
"היום..." פתח את פיו "זהו יום בלתי רגיל. היום - הרגלי
האנושות כולה עומדים להשתנות!"
אם איש מיושבי החדר תכנן להפיל סיכה בזמן הקרוב - הוא שינה
תוכניותיו.
"הדבר שאני עומד להציג לפניכם," צעד האיש מספר צעדים לקרבת
הבמה, "הוא דבר שאין אדם שאינו זקוק לו. דבר זה יכול להפוך את
חיינו בלחיצת כפתור!" הוא הושיט יד לכיס מכנסיו והוציא מכשיר
טלפון נייד.
מלמול חלש עבר בין יושבי האולם.
"מכשיר זה אומנם נראה כמו מכשיר טלפון רגיל. 'אולי הוא מיוחד,'
אתם חושבים, 'בעל מצלמה מסתובבת, עט נשלף או מיקרוגל מחמם -
הרי אין גבולות לטכנולוגיה של היום!' נכון, אין גבולות, אך
המכשיר הזה מכיל דברים ששום מצלמה לא הייתה יכולה לצלם, ושום
עט לא היה יכול לכתוב." הוא חייך. האולם עצר את נשמתו בדממה.
האיש הביט לקצה המרוחק של האולם, מיקד את מבטו בנקודה מסוימת
והנהן בראשו. האולם חשך, ומסך גדול נפרש על קיר האולם מאחורי
מקום עמידתו של האיש.
על המסך נראו קטגוריות מסודרות, כתובות בכתב קטן, וביניהן -
"ספר טלפונים"; "שיחות"; "גלריה"; ו-"יומן".

"מה שמיוחד בטלפון זה..." התגבר האיש על המלמולים שחזרו להדהד
בין קירות האולם, "הוא התכנים שהמכשיר מספק, בלי שהכניסו לתוכו
כל מידע. הבה ונתחיל!" הוא הנהן בראשו פעם נוספת, ועל המסך
הופיע חץ והתמקד בקטגוריה הראשונה.
בן רגע התחלף המסך ובמקומו הופיעה רשימה של שמות.
"בספר הטלפונים הזה לא תמצא לא טלפון ולא כתובת," פתח האיש את
פיו והסתכל על הקהל. "ספר הטלפונים הזה מכיל את שמות כל
האנשים שפגשת מאז הגחת מבטן אמך, כולל מיקום מדויק, מספר
הפעמים וההקשר שבו פגשת את אותו פלוני. אינני צריך להזכיר כמה
פעמים רצית לקבור את עצמך בעודך חי כאשר פגשת באדם ורק לאחר
חצי שעה של פטפוטים מגששים גילית שהוא היה החבר הכי טוב שלך
בתיכון, איך חייכת במבוכה כאשר הדודה-השניה-מצד-סבא-של-בן-הדוד
ניגשה אליך ושאלה בעצבנות - 'זוכר אותי? באתי ליום ההולדת
השלישי שלך!' ועוד כהנה וכהנה מקרים." האיש עצר ונשם נשימה
עמוקה.

"הקטגוריה הבאה," הנהן קצרות לאותה נקודה בקצה החדר, ופתאום
נשמע מכל פינות האולם צליל מוזר. "אני מתנצל אם הבהלתי את
הילדים," הוא חייך אל השורות הראשונות, בהם ישבו ילדים קטנים
ומכווצים, "אך זה בעצם קול שנובע מתוכי, כאשר אני כועס. אומנם
זה נשמע יותר כמו נסיעה של משאית מהירה באמצע הלילה..."
הנהונים חייכניים נראו מכל עבר. "את הצליל הזה השמעתי לפני
כשבועיים, בוויכוח, ומאז ששמעתי אותו דרך המכשיר - אני מנסה
לשפר. אך מכשיר זה קולט גם קולות שאוזן אדם אינה יכולה לקלוט.
שמעתם את עצמכם פעם נעלבים?" כשגמר להגות את המילה האחרונה
נשמע קול חלוש מתקרת החדר, המזכיר חריקת נעליים על משטח חול.
"לפעמים אני אפילו לא יודע מתי נעלבתי מדבר מסוים שזרק לי
מישהו ברחוב," נאנח האיש, "וכששמעתי את הקול במכשיר חשבתי שהוא
מקולקל, אך בפגישתי הבאה עם אותו איש שמתי לב שאינני מפסיק
לדבר על המום שהיה לו בעינו הימנית. כמובן שהזכרת הנושא לא
כאבה לו כמו שכאבתי אני מהערתו הקודמת. אני יודע זאת כי באורך
פלא המכשיר קלט גם את רגשותיו שלו," האיש חייך לנוכח הבעות
הפנים ההמומות מכיוון הקהל.

המסך התחלף לפתע.
"הגלריה היא הקטגוריה שלא כל כך נחוצה לנו, במחשבה ראשונה."
הוא הפנה מבטו לעבר המסך, עליו נראו תמונות של משרד אפרורי,
חדר צבעוני ומה שנראה כמו ביטנה של מעיל ישן, מעוטר בנקודות
צבעוניות.
"אלו המקומות בהם אנו חיים, אותם אנו פוגשים ואליהם מעבירים
אנו את האישיות שלנו. מצאו את ההבדלים!" הוא החווה בידו לעבר
תמונת המשרד ותמונת החדר. "זהו משרדי המשעמם במשרד
רואי-החשבון. כמו שאתם רואים - אין קמצוץ של דמיון בינו לבין
חדרי הצבעוני, ולמעילי המקורי שעיצבתי בעצמי." קריאות התפעלות
נשמעו מקרב הנשים שבקהל.
"והשאלה הנשאלת היא - מדוע אנו בוחרים להציג את עצמנו באורך
שונה במקומות מסוימים?" הוא עצר את שטף דיבורו למספר שניות,
אחר הסתובב חזרה אל הקהל והנהן באנחה. על המסך הופיעו משפטים
ממוספרים, עם כותרות שהתגלו כ-"אימא יקרה", "אחות אהובה"
ו-"חבר אמת".
"לאלה שעדיין כותבים מכתבים בימים-שטופי-טכנולוגיה-אלו יש
אפשרות מיוחדת. בקטגורית ההודעות כולם יכולים לראות את
המכתבים שכתבתי מאז שלמדתי לאחוז עיפרון בידי. יכולת זו אינה
מיוחדת כל-כך, לאחר שנוכחתם בחדשנות המכשיר. אך אם תסתכלו אל
תחתית המסך - תראו שיש גם אפשרות לעריכה." המבטים ההמומים
הופנו אל קצהו התחתון של המסך, ושם - שחור על גבי לבן הייתה
כתובה באותיות קטנות מילה אחת - "ערוך".
"מקבלי המכתבים שלכם לא יזכרו שפעם הוזכרה במכתב מילת גנאי
כלפי אדם מסוים, אם תחליטו לערוך אותו אחרי שאדם זה קיבל את
מכתבו." הוא בחן את פני הקהל בסיפוק.

"הקטגוריה הבאה גם היא מיוחדת במינה." הכותרת בקצה המסך הייתה
עכשיו - 'מצבים', ו-3 אפשרויות בלבד היו מתחתיה  "כמה פעמים
הצטערתם על שלא אמרתם לאדם ההוא את מה שאתם באמת חושבים? או
שצעקתם על הילדה בלי סיבה? אולי לפעמים היינו רוצים לא לענות
מייד ורק אחרי חשיבה מעמיקה להביע דעה? בקטגוריה זו אתם יכולים
לבחור כיצד אתם רוצים לנהוג במצבים מסוימים ובכלל - 'שקט',
'חזק' או - 'שקט עם רטט'. אלו האפשרויות הנתונות בידינו."
נדמה שהקהל כבר לא יכול לעמוד בעוד ידיעה מרעישה. האיש הביט
לימין ולשמאל האולם ומלמל: "ועכשיו - הקטגוריה האחרונה והחשובה
ביותר..." הכתוב שהיה על המסך נמחק ובמקומם הופיע מסך ריק מכל.
"את הפרטים האלה בחרתי שלא לחשוף בפורום זה," אמר האיש בהיסח
הדעת. "אלו כוללות את שיחות הנפש והעיקריות שבחיים שניהלתי
עם כל קרוביי. בוודאי אתם שואלים - 'האם יש מטרה באפשרות זו?
הרי אנו יודעים על מה אנו לוחמים!' אך זה אינו נכון!" דפק לפתע
על קיר האולם, והרים את קולו. "קטגוריה זו נועדה לבדוק על מה
הטפנו לאחרים, וכמה מזה אנחנו מטיפים לעצמנו." הוא הנמיך את
קולו בהדרגה, עד ששתק לגמרי.

אף נפש לא התכוונה להגיב ב-5 הדקות הקרובות.
כוונות נפשם לא הן ששלטו בהם.
תוך מאית השניה נשמעו מחירי עתק הנזרקים לאוויר, מחיאות כפיים
ושריקות נלהבות.
האדם היחיד שעל הבמה לא נראה מרוצה כלל. עיניו נפערו בפחד
לנוכח התגובות. הוא החזיר את המכשיר במהירות לכיסו, העיף מבט
אחרון לעבר הקהל המרוגש ורץ לנקודה המרוחקת, אל כיוונה הנהן
לאורך כל משך דיבורו. הקהל ההמום הביט על האיש שהמציא את
המכשיר שמרגע זה תלו בו את חייהם, ובעיקר על המכשיר - רצים אל
הדלת ונעלמים.