אני שומעת אותה זועקת, אבל למרות הסבל יש לה עדיין חיוך על
הפרצוף מלא האור שלה. הילדים ממשיכים לצייר אותה עם קרניים
ארוכות וחיוך ממיס לבבות, אבל אף אחד לא יודע.
בלילה, כשהירח לוקח את מקומה בשמיים, העננים כולם עטים עליה,
מקיפים אותה, שכבות רבות של רוע סובבים את גופה הגדול והמלא,
והיא שם, חסרת אונים, מתפללת בפעם המיליון שיפסיקו כבר, ויודעת
שהפעם המיליון הזאת לא תשפיע על האלוהים.
הם משאירים אותה שם, קרועה לחתיכות ומדממת, והיא ממלמלת לעצמה
שיש לה עד הבוקר להתאושש ושלא נורא, ושמחר כבר יום חדש.