פרק ראשון


כשהשעה מגיעה הם יוצאים. לפעמים אפשר לראות אותם נעים בין
הצללים, בין העצים. הכל חשוך אבל הם מסתכלים בך, צופים בך,
יודעים הכל. את הדברים שאתה שומר לעצמך את הדברים שאתה מספר
לאחרים. הם יודעים.
הם חיים להם בעולם משלהם, כמו להקת זאבים, נעים תמיד יחד, אבל
כשהקור מתחיל להשתלט על החושים הם תוקפים וכשזה קורה, כשזה
קורה כבר מאוחר מידיי לברוח...

לפני ארבעה חודשים סיימתי שירות של 3 שנים בצבא, כלום, פשוט
שום דבר, לא יכול היה להכין אותי למה שאני עומד לעבור בשלושת
החודשים שהגיעו מייד בתום השירות הצבאי. אני הבטחתי לה שנישאר
ביחד, היא ידעה שאני אוהב אותה, באמת אהבתי, אני עדין אוהב.
הכרנו קצת לפני שהשתחררתי היא היתה הבן אדם הכי יקר לי בעולם,
הבעיה היתה שהיתה לי מחויבות קודמת, אהבה היא הכל בחיים, אבל
גם משפחה, ואני הבטחתי למשפחה שלי שמיד אחרי השחרור אני עולה
על המטוס הראשון לצרפת, ארץ האנטישמים, והולך להצטרף לעסק
המשפחתי לעשות קצת ג'ובות לפני שאני חוזר לארץ ללימודים או
לטיול או להשד יודע מה שיתחשק לי לעשות עם כל הכסף שארוויח.

בהתחלה היינו מדברים כל יום, היא ידעה שאני צריך לטוס, גם אני
ידעתי. תכננו שהיא תצטרף אלי כשהיא תוכל ואז נעביר כמה שבועות
יחד בצרפת, לי עד אז היה אמור להיות מספיק כסף. שבוע וחצי אחרי
השחרור כבר הייתי בצרפת, מלא געגועים אליה. בימים הראשונים
הייתי חוזר הביתה סחוט אחרי 12 שעות עבודה והדבר הראשון שהייתי
עושה היה להרים אליה צלצול לשאול מה שלומה, לשמוע אותה קצת כדי
לחמם לי את הלב ואת הלילות שהלכו והפכו לקרים יותר ויותר.
באותה תקופה לא ידעתי שהקור הוא מה שגורם להם להגיע, אבל אני
עוד אגיע לקטע הזה בהמשך.

מכירת צעצועים, זה היה העסק, פשוט למדי, לשחק כל היום במכוניות
צעצוע ולהתעשר מהר מאוד, ככל שהכיס שלי התמלא במזומנים הלב שלי
הלך והתרוקן, בכל זאת, היא בארץ ואני כאן בצרפת, רחוק וקפוא,
לאט לאט היא הפסיקה לענות לטלפונים שלי, לא החזירה הודעות,
התעלמה לחלוטין מקיומי, אני נשארתי נאמן. לא יכולתי להעלות
בדעתי להיות עם מישהי אחרת, עד שסוף סוף התאהבתי בבחורה אחרי
ההיסטוריה העגומה שלי במצבים המחורבנים האלה של בינו לבינה. אז
כתבתי לה מכתב, ארוך ומפורט שהסביר בדיוק מה אני מרגיש ועד כמה
אני אוהב אותה וכן, שאני רציני לגביה ושהיא לא סתם משהו חולף.
היא קיבלה את זה קשה, אמרה שאני הוזה, שאנחנו היינו רק ידידים
ושזה כל מה שנהיה, שלא היתה כימיה בינינו ושאני דמינתי הכל.
שאלתי אותה אם בכל הפעמים שהיא ואני התנשקנו אני דמינתי, אם
בכל הפעמים שהיא אמרה לי שהיא משוגעת עליי ושאנחנו צריכים
להיות ביחד או להעביר יחד איזה סופ"ש מטורף בצפון כשרק אנחנו,
הכוכבים והג'קוזי עושים חיים, אם כל אלה היו דמיון, היא לא
ענתה, הברחתי אותה, היא ברחה לבד. החליטה שאני זה לא מה שמתאים
לה בחיים, לפחות לא כרגע.

נשארתי לבד, לא פיזית, בכל מקרה היתה לי משפחה שם בצרפת, דודים
ובני דודים, אבל עדין, רחוק מהבית, רחוק מהחברים, לדבר בשפה לא
מובנת ולא מוכרת ולשבור את השיניים ואת המוח בניסיונות נואשים
למכור בצרפתית למגעילים האלה שם. זה עבד לא רע, התרכזתי
בעבודה, עכשיו כשחיי האהבה שלי גוועו להם סופית, והמשכתי
להרוויח כסף בכמויות מכובדות.

הרגשתם פעם קור? קור אמיתי? בארץ אין אפשרות להרגיש את זה, גם
כשקר מאוד זה עדיין לא מתקרב למה שאני הרגשתי באותו בוקר,
הטמפרטורה בחוץ הייתה מינוס 6, המעיל שהבאתי איתי מהארץ לא
הותאם לכזאת טמפרטורה קיצונית והיה יעיל כמו כוסות רוח למת,
קפאתי. קפאתי כמו שרק שם אפשר. הקור פגע בי בכל מקום, הוא היה
מוחשי, כמו דקירות סכין קטנות, בהתחלה, אתה מרגיש שקר לך
באזניים ובאף, פתאום אתה מגלה שאין לך תחושה באצבעות, לא
בידיים ולא ברגליים. אז אתה מכניס את הידיים לכיסים ומקווה
שהתחושה תחזור ואז זה מגיע, חום אדיר, אתה מרגיש שאתה נשרף,
נכווה, מבחוץ ומבפנים ואין אפשרות לעצור את זה. לאט לאט זה
הולך ומתפשט לאזורים אחרים, פתאום הבטן מתחילה לכאוב, הצלעות
מפסיקות להיות עצמות והופכות לפלדה, כל צעד מחורבן גורר איתו
כאב שמפלח את הגוף בבת אחת, זה מה שהרגשתי באותו בוקר, וזה
עדיין לא התקרב טיפה אפילו למה שהתחולל אצלי בלב. הגעגועים
עטפו אותי, וכמה שהיה קר בחוץ, בפנים היה עוד יותר קר.

באותו בוקר, קפוא מתמיד, המתנתי ברציף לרכבת שתיקח אותי
לעבודה, נסיעה שגרתית של שעה וחצי ברכבת מלאה בשיכורים, נוודים
חסרי בית, קבוצות של גלוחי ראש וטיפוסים אחרים שלא כדאי לפגוש
בסמטה חשוכה, בחוץ היה עדיין חשוך למרות שהשעה היתה כמעט 7:00
בבוקר שעון צרפת. ממתין ברציף, לגמרי לבד וקפוא עד לשד
עצמותיי, התחלתי לזמזם לעצמי שיר מוכר, סטנד ביי מי של בן אי
קינג. אני שורק לעצמי את המנגינה וחושב עליה, על איך היא עזבה,
הפסיקה את הקשר הזה בבת אחת, חתכה וקרעה איתה חתיכה נכבדת ממה
שהיה הלב שלי. מעניין, חשבתי לעצמי, כשמתגעגעים מרגישים אפילו
יותר קר. הרכבת הגיעה, נכנסתי לקרון ולא הבחנתי בדמות עטויית
הצללים שנכנסה אחריי וגלשה למושב צדדי בסוף הקרון.

תמיד זה קורה לי ברכבות, בעצם, בנסיעות בכלל, אני נרדם. נשענתי
לאחור במושב, השענתי את הראש על החלון ונרדמתי תוך כמה שניות
לשינה טרופה מלאה בחלומות מוזרים. מתחנת הרכבת בנאנדי, המשכנו
לכיוון קומב לה ויל,  תחנת רכבת מלאה בעובדים ערבים ופולנים
שדאגו לתחזוקה השוטפת של הרכבות בתחנה, משם היו לרכבת עוד 13
תחנות בערך עד לתחנה הסופית בגאר דה ליון - תחנת רכבת מרכזית
בפאריז בה הייתי אמור לרדת ולהחליף רכבת באחת אחרת שתיקח אותי
עד שער הניצחון החדש, המקום בו עבדתי, מרכז מסחרי גדול בשם לה
דפאנס. תוך כדי שינה דמיינתי שאני רואה דמות כהה מתקרבת אליי
לאט לאט מקצהו השני של הקרון, הדמות שלפה אביזר מוארך עם להב
שהחזיר לפתע אור, כנראה מדמדומי הבוקר, השחר החל לעלות. פקחתי
עיניים, לא היה איש בקרון מלבדי.

לא הצלחתי להירדם שוב, נשארתי עירני, שקוע במחשבות מוזרות על
החלום המוזר ומנסה לשווא להחזיר את התחושה באצבעות שקפאו.

מוזר, חשבתי לעצמי, לא הייתי בטוח אם חלמתי או לא, הכל התערבב
לי בתקופה האחרונה, חלומות / מציאות, גם ככה חלמתי עליה כל
הזמן, הכל יותר מידיי משונה לי בזמן האחרון. עדיף להתרכז
בעבודה וזהו.

הגעתי לעבודה. במשך 12 שעות מפרכות מכרתי לצרפתים ולתיירים
חסרי מזל שיצא להם לעבור ליד הדוכן שלי, צעצועים במחירים
מופקעים ועשיתי קופה יפה. סטפן, השותף שלי בעסק, חייך מאוזן
לאוזן ונראה רגוע מתמיד, עשינו כסף טוב, זה מה שחשוב. בתום
העבודה, ירדנו שנינו למחסן לספור את הכסף, 2000 יורו, שלל יומי
מכובד, הכנסתי את הכסף למעטפה, את המעטפה הכנסתי לכיס הפנימי
של המעיל ויצאתי מהמרכז המסחרי לכיוון תחנת הרכבת.

תחנות רכבת תחתית, ולא משנה באיזו מדינה מדובר, הן לא מקום
בטוח, אני סומך על עצמי שאוכל להתמודד עם איום פוטנציאלי אבל
כדי להיות מוכן בכל מקרה, נשאתי עליי תמיד גז מדמיע לכל צרה
שלא תבוא.

ברכבת הראשונה עד גאר דה ליון החיים היו פשוטים, רכבת צפופה,
מלאה באנשים, אין מקום לשבת, אין אפשרות להירדם. ברכבת השנייה
מגאר דה ליון עד נאנדי המצב הסתבך, השעה הייתה מאוחרת, כמעט
22:00 שעון צרפת, שעה שבה רכבת תחתית היא יותר רכבת רפאים
מאמצעי תחבורה לגיטימי, המתנתי ברציף בסבלנות לרכבת שהיתה
אמורה להגיע בשעה 22:10, הודעה על הצג שמראה את זמני הרכבות
אמרה לי שהרכבת עומדת לאחר ולהגיע רק ב-22:20. התיישבתי על אחד
הספסלים ליד הרציף והמתנתי.

דמות כהה, עטופה סחבות, ישבה שני ספספלים ממני והמתינה גם
היא...

הרכבת הגיעה, נכנסתי לקרון שהיה ריק לגמרי, הדמות נכנסה אחריי
והתיישבה לידי. הבחנתי שזו אשה צעירה. פתאום, ללא אזהרה
מוקדמת, היא פנתה אליי בצרפתית :"אסקה וו קונסה מואה?" - האם
אתה מכיר אותי? עניתי לה, בצרפתית המגומגמת שלי, שאין לי מושג
מי היא. אז היא המשיכה -בצרפתית - "אני היא האחת שלא תראה, שלא
תרגיש שלא תדע, אני היא האחת שיכולה להיות גם שם וגם כאן ואם
תמשיך בדרך בה אתה תועה אתה עלול למצוא את עצמך בנתיב הלא נכון
שבין אמת לשקר". לא היה לי מושג מה היא רצתה ממני, עניתי לה :"
נו מרסי" - לא תודה. ועברתי לשורת מושבים אחרת. ידי השמאלית
נכנסה באינסטנקטיביות לכיס מעילי ואחזה בכח במיכל הגז המדמיע,
כשאני מוכן ודרוך לעשות בו שימוש. האשה המשיכה להביט בי, הרגשת
אי נוחות התחילה לעבור מהגב העליון לרגליים ואיתה צמרמורת קלה.
משהו בעיניים הירוקות של האשה שישבה מולי ובהתה בי, לא עשה לי
טוב.

בברונואה, תחנה אחרת, נפתחו דלתות הקרון ו-2 גלוחי ראש נכנסו
אליו, הם קלטו תוך שנייה שאני יהודי, ניגשו אליי והתיישבו
לידי, אחד מכל צד. אחד מהם התחיל לקלל אותי "ג'וויף ווה זט
מאלאד דה לה מונד" - יהודים, אתם המחלה של העולם, עניתי לו:
"נו, נו סום לה מדאסאן דה טוט לה מונד" - לא, אנחנו התרופה לכל
העולם. שני גלוחי הראש תפסו אותי בכתפיים והצמידו אותי למושב,
לפני שהספקתי להוציא את מיכל הגז המדמיע הם תפסו את ידי ודאגו
שהן תשארנה בכיסים בלי יכולת לזוז. כל אותו הזמן המשיכה האשה
הצעירה להביט בי ובמתרחש בלי לנוע.

"תומלדון טון ארג'אנט" - תן את הכסף! צעק אחד מגלוחי הראש
לעברי, והתחיל לנסות לקחת את מה שהיה ארנקי. הוא לא ידע שהכסף
לא שם. פתאום צרחו 2 גלוחי הראש ונפלו חסרי חיים על המושב
לידי. הספקתי לראות חצי הבזק של להב לפני שהתחיל הדם לצאת
מגרונותיהם המשוספים, היא נעלמה. נשארתי לבד בקרון ולידי 2
גופות גלוחי ראש מדממים עם צווארים פתוחים, המתנתי לתחנה
הראשונה- מוואסי - וירדתי בבת אחת מהרכבת.

התקשרתי לדוד שלי שיגיע לאסוף אותי משם, כעבור שעה הייתי בבית,
מזועזע עדיין.

באותו לילה לא נרדמתי, חשבתי עליה, האשה עטוית השחורים שבהינף
סכין גמרה 2 גלוחי ראש מזויינים והצילה אותי. מה היא רצתה? לא
היה לי מושג.

למחרת בבוקר הייתי הרוג מעיפות, המתנתי ברציף לרכבת שתגיע כבר,
היא שוב איחרה. פתאום ראיתי אותה שוב, האשה בשחור. היא ניגשה
אליי ואמרה: "אתמול, זה היה מזל, בפעם הבאה עוד תראה, עוד תדע,
אנחנו יודעים". הרכבת הגיעה. נכנסתי לקרון וסובבתי את הראש
לראות אם היא נכנסה אחריי, היא נעלמה.

כל העסק התחיל להיות מוזר מידיי, אף אחד לא הזכיר בחדשות גופות
של 2 גלוחי ראש שנמצאו ברכבת התחתית, נו טוב, חשבתי לעצמי,
אולי הם רגילים.

בזמן שעבדתי בדוכן הגיעה אליו קבוצת צוענים, ביקשו ממני רכבי
צעצוע במחירים זולים, טענו שאין להם במה לשלם, הסכימו לתת לי
ברכה אם אני אסכים, לצערי, לא אני קובע את החוקים, אני רק עובד
פשוט. סירבתי. אחת הצועניות בקבוצה חייכה אליי, אמרה :" חכה"
והסתלקה לה עם יתר חברי הקבוצה.
"הסתבכת עם צוענים, זה לא דבר טוב" אמר לי סטפן. "אני את
המלחמות שלי אלחם לבד" עניתי לו והמשכתי בהדגמה לקראת המכירה
הבאה.

היום נגמר, בדרכי חזרה ברכבת הפעם הייתי מוכן עם מיכל הגז לכל
צרה שלא תבוא. והיא באה. בערך כעשרים צוענים אוחזים באלות,
פגיונות וכל כלי נשק אחר שיכלו למצוא, התחילו להתקבץ סביבי
ברציף הנטוש ויצרו מעין טבעת חנק שהלכה והתהדקה כשאני במרכזה.
יללה מקפיאת דם פיזרה את הצוענים לכל עבר, 5 זאבים שחורים, רק
אלוהים יודע מאיפה הם הגיעו, זינקו לתוך מעגל הצוענים והסתדרו
כמו חומת הגנה ביני לבינם.

"בן זונה, הוא אחד מהם" צעק אחד הצוענים בצרפתית והסתלק
מהמקום. אחד מהם? חשבתי לעצמי, על מה הוא מדבר?
עמדתי בלי לזוז, פחד משתק את כל חושיי, הצוענים נעלמו ונשארתי
לבד, מוקף חמישה זאבים שחורים, שחשפו עכשיו לעברי שיניים חדות
ביותר ולא נראו חביבים במיוחד. אחד הזאבים ניגש אליי, קרוב
מאוד, הרבה יותר מידיי קרוב, ורחרח את רגלי, זאב נוסף התקרב
ועשה כמוהו, שלושת הזאבים הנותרים התיישבו על הרצפה בציפייה
למשהו שהיה אמור לקרות וכנראה לא קרה. הרכבת הגיעה ודלתותיה
נפתחו, איש לא היה בקרון, כרגיל. עדיין עמדתי משותק בין הזאבים
ולא העזתי לזוז לתוך הקרון. צפירה אחרונה לפני תזוזת הרכבת
וסגירת הדלתות כבר נשמעה. אחד הזאבים התרומם לפתע על 2 רגליו
וזינק עליי כשהוא מפיל אותי לתוך הקרון ונוחת על בטני בדיוק
כשהדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעה. מצאתי את עצמי שוכב על
רצפת קרון רכבת תחתית עם זאב ענקי מעליי. הזאב זז ממני והחל
ללקק את ידי כמו כלב מאולף, זה היה ביזארי לחלוטין, חשבתי שאני
מדמיין, הזאב לא הרפה והמשיך ללקק את ידי. ליטפתי אותו והוא
הביט בי, הפעם ללא רשעות, כמו שכלב מביט בבעליו. כשירדתי
בנאנדי הוא ירד אחריי. צלצלתי לדודי שיבוא לאסוף אותי מתחנת
הרכבת והמתנתי בחזית המבנה. בשנייה שהגיעה מכוניתו של דודי רץ
הזאב חזרה לכיוון הרציפים הנטושים ונעלם.

באותו לילה חלמתי על יעל, לא יודע למה, לא מבין איך. יעל הייתה
הבחורה / ילדה הראשונה שהייתי מאוהב בה, כבר אז הייתי ביישן
ולא היה לי אומץ לספר לה כלום, היינו ילדים אז, כעבור כמה שנים
קרה שהקשר בינינו חודש ואז גיליתי לה את מה ששמרתי בבטן כל
אותן שנים. היתה לה השפעה מיסטית עליי, לא יודע איך להסביר את
זה. בכל מקרה, חלמתי עליה, הג'ינג'ית היפה מפעם, היא היתה איתי
בצרפת, אבל לא ברציף רכבת, היא הלכה ביער לא מוכר לי, פוסעת
בין שברי זרדים וענפים יבשים, חמישה זאבים שחורים ליוו אותה
בדרכה, אכלו דובדבנים מכף ידה הלבנה, שיער אדום כמו אש, זרדים
יבשים בצבע זהוב, יד לבנה, זאבים שחורים ועיניים ירוקות.
העיניים. לא הצלחתי להבין מהן כלום. עיניים בצבע ירוק בוהק,
רושפות, מלאות קסם אבל גם מחביאות בתוכן כעס, לה ולזאבים היו
את אותן העיניים, לשנייה אחת דמיינתי אותה הופכת לפנתר שחור,
גם הוא בעל עיניים ירוקות ואז היא חזרה לדמותה הטבעית. אנושית?
לא הייתי מוכן לשים על זה כסף, משהו בהליכתה היה לא טבעי, מין
ריחוף משונה כמו רוח שנושבת מעל אגם. מצאתי את עצמי עומד מולה,
מחייך. היא ליטפה את שיערי, חייכה גם. לא היו דיבורים. האוויר
קפא. שוב הרגשתי את הקור הנוראי הזה חודר לי לכל העצמות, עוטף
אותי בבת אחת. היא נישקה אותי, ואז החלו גלי החום להכות בי,
חום צורב, כמו כוויה, אבל לא זזתי. נשארנו לעמוד כך מתנשקים
בלי לזוז, הזאבים החלו לחוג מסביבנו כמו מטורפים, עלים התערבלו
באוויר ברוח שהרימה אותם למעלה ולא הרפתה.

התעוררתי.

מכוסה זיעה קרה, התיישבתי על המיטה וניסיתי להבין את משמעות
החלום ללא הצלחה, אחרי כמה שעות של התהפכות מצד לצד, הצלחתי
שוב להירדם. בבוקר, השגרה הרגילה של חזרה לעבודה, המתנה, קור,
רכבת, המתנה, רכבת, עבודה. הכל היה צפוי, בלי דמויות שחורות,
בלי הפתעות מוזרות, בלי חלומות משונים, נורמאלי. בהמתנה לרכבת
שתיקח אותי הביתה ראיתי אותה. לבושת שחורים כמו תמיד, היא
ניגשה אליי והפעם אמרה לי בעברית וללא מבטא: "הגיע הזמן שתבין,
הייעוד הוא שמנחה אותך קדימה, רוח הזאב שבך לא תרפה, אנחנו
איתך". "על מה את מדברת?" שאלתי אותה, היא לא ענתה. רק סובבה
את ראשה ומול עיני ראיתי איך היא הופכת לזאב שחור וגדול. הזאב
התקרב אליי ונשך אותי נשיכה הגונה ברגל שמאל, נפלתי על הרצפה,
דם נזל מסביב לפצע הפתוח, הגעתי הביתה מדמם. דוד שלי שאל אותי
מה קרה, עניתי לו שנפלתי בדרך הביתה.

באותו לילה החלום המוזר חזר, שוב חלמתי עליה רק שהפעם במקום
להתעורר היה שינוי קטן, בזמן הנשיקה, תוך כדי התעופפות העלים
לכל הצדדים מצאתי את עצמי מחובק איתה בחוזקה, היא לא הרפתה, לא
עצרה לנשום אוויר, רק נשיקה אחת טהורה. פתאום הרגשתי מוזר,
חיבקתי אותה יותר חזק בלי להבין מה קורה, לא רציתי שהיא תעזוב,
טיפות של דם ניגרו מגבה במקום בו ציפורניי שרטו אותה מעט, היא
הביטה בי לחצי שנייה וצרחה. מצאתי את עצמי, איש זאב, עומד מול
נערה צורחת ולא יכול לעשות דבר לשפר את המצב. לפתע, היא הביטה
בי ונרגעה כאילו כלום לא קרה. היא הצביעה מאחורי, עדיין ללא
דיבורים, הסתובבתי לכיוון אליו הצביעה וראיתי אותה, האישה
בשחור, היא אותתה לי להתקרב אליה, התחלתי ללכת לכיוונה, היא
נגעה בידי וחזרתי לדמות האדם, היא אותתה ליעל לבוא גם כן
אחריה. התחלנו ללכת, משום מה ידעתי לאן אנחנו הולכים גם אם לא
הייתי מעולם באותו יער, הגענו לקרחת יער קטנה ובמרכזה גזע עבה
של עץ אלון שנכרת לא מכבר, יעל פסעה קדימה ונעמדה במרכז הגזע,
האשה בשחור נגעה בידה ויעל החלה להשתנות לזאבה, פסעתי גם אני
למרכז הגזע, לא היה צורך במגע, הרגשתי איך כל שרירי נקרעים שעה
שהלכתי והפכתי לזאב. האשה בשחור התקרבה אליי והניחה לצווארי
קולר בצבע ירוק זוהר, ליעל היא ענדה קולר זהה בצבע כחול זוהר.
התעוררתי.

מצאתי את עצמי שוכב במיטה, הרמתי ידיים לצווארי, הוא היה שם,
לא קולר, אבל שרשרת שבקצהה תליון מאבן בצבע ירוק זוהר, אני לא
עונד תכשיטים ובטח שלא ענדתי תכשיטים לפני השינה, קפצתי מהמיטה
וטסתי בריצה לאמבטיה לשטוף פנים, לא חלמתי, התליון היה שם.

התקשרתי לארץ, השעה הייתה 6:00 בבוקר שעון ישראל, 5:00 שעון
צרפת, לא היה אכפת לי להעיר אותה, הייתי חייב להבין מה קורה,
היא ענתה לי רדומה לחלוטין:" ליאור? זה אתה? אתה לא בצרפת? מה
השתגעת? עכשיו שש בבוקר מה אתה עושה ער? למה הערת אותי?"
"לא יודע, הייתי חייב לבדוק שהכל בסדר" עניתי. ביקשתי ממנה
לבדוק אם יש לה תליון על הצוואר, הסתבר שכן. עכשיו גם היא היתה
ערה, ערה ומפוחדת. "איך לעזאזל ידעת על זה? ואיך התליון הזה
הגיע לצוואר שלי?" סיפרתי לה הכל. היא נשמעה מבוהלת. "איש זאב
אמרת? נאצים? רכבות? אשה בשחור? אתה בטוח שלא לקחת שם סמים או
משהו?" היא שאלה. "אם אני הוזה, אז איך את מסבירה את התליון
שהופיע לך על הצוואר?" שאלתי "אני לא בטוחה שאני רוצה להסביר"
היא ענתה. אחרי שתיקה ממושכת של כמה דקות החלטתי שאני חוזר
לארץ. הזמנתי את הטיסה הראשונה שהיתה פנויה ועליתי על המטוס
הראשון לארץ, אחרי ארבע וחצי שעות כבר הייתי בארץ ממתין לה
בנמל התעופה בן גוריון.
היא חכתה לי שם, כולה מנומנמת, התחבקנו קלות ונסענו אליה
הביתה, איש בארץ עדיין לא ידע שחזרתי. אצלה בדירה, על כוס חלב
חם סיפרתי לה שוב את כל מה שקרה, היא נראתה עובדת עצות. בהתקף
יצירתיות היה לה רעיון, היא ביקשה ממני להסיר את התליון, הסרתי
אותו והיא הסירה את שלה, מייד הרגשתי איך שוב אני משתנה, היא
הרגישה אותו הדבר כי תוך שנייה היינו שנינו עם תליונים חזרה על
הצוואר. "אוקיי, יוסטון יש לנו בעיה" הכרזתי בחגיגיות. "נראה
לך שזה זמן מתאים לציניות?" היא שאלה. "תמיד יש זמן לציניות,
השאלה היא אם אני מוריד את התליון, תוך כמה זמן צער בעלי חיים
מגיעים לתפוס אותי?" עניתי. היא לא חייכה. "איך זה קרה?" היא
שאלה. "למה דווקא אנחנו?" אין לי מושג, עניתי לה.

דפיקה בדלת.

יעל ניגשה לפתוח, על מפתן הדירה עמדה לא אחרת מאשר האשה בשחור,
אין לי מושג איך היא הגיעה לכאן. "אני צריכה להסביר" היא אמרה
ונכנסה.
יעל ואני התיישבנו והמתנו לאשה שתתחיל לדבר. "שמי אורלייה" היא
פתחה ואמרה, "אני אחת משומרות מסדר הזאב השחור, אתה הוא אחד
מאיתנו, בין שתרצה ובין אם לא, כך גם את" אמרה והביטה ביעל.
"שנים, שמרו הזאבים השחורים על התמימות בעולם, על הסדר הטוב,
אבל עכשיו, בפאריז, בירת צרפת, החל לצוץ רוע חדש, רוע מסוג שאי
אפשר לתקן בלי שפיכות דמים, אתם צריכים לנסות ולעצור אותו,
בסיסו הוא מערות הקבורה, הקטקומבות שמתחת לגשרי הסיין, תעקרו
אותו מהשורש, תמצאו את המקור, ותוכלו שוב להיות שלמים, עד שלא
יוסר הרוע, בכל פעם שתסירו את התליונים תתחברו לאישיות האמיתית
שלכם - הזאב. ניתנה לכם מתנה, אתם כבר מרגישים חזקים יותר,
בלתי פגיעים, נסו ותראו בעצמכם, כוחו של הזאב זורם לכם
בעורקים, אני חוזרת לעמוד על המשמר, זכרו, הקטקומבות, שם הכל
נגמר, שם, גם הכל מתחיל". היא סיימה את דבריה, יצאה מבעד לדלת
ונעלמה בחשיכה.

יעל ואני רק הבטנו זה בזו, מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?

המשך יבוא...