אתם מכירים את זה, כשאתם לובשים את החולצה הכי יפה שלכם ופתאום
אתם מגלים בחרדה שהדאודורנט שלכם השאיר עליה כתמים לבנים?
חיפשתי את הדאודורנט המושלם במסעות ארוכים, הלכתי בדרכים
עקלקלות, אפילו הלכתי לקוסמוס, פור גודס סייק! אבל תקוותי
האחרונה נגוזה, כאשר איבדתי את החולצה השחורה השביעית שלי
לדאודורנט סטיק בריח פירות טרופיים שקניתי, שעליו רשום, אגב,
"לא משאיר כתמים". טיפיקלי, חשבתי לעצמי.
החלטתי לא לעבור על זה בשתיקה. החלטתי לחשוף את הקנוניה
שמאחורי זה, ולהפיל את חברות הדאודורנטים האחראיות על זה. הצעד
הראשון היה לפנות לחברה המייצרת את ליידי ספיד סטיק, המוביל
הראשי ליצירת כתמים לבנים מזוויעים שמצטברים באיזור בית השחי.
מסתבר שהיצרן זה קולגייט פלמוליב. ידעתי שמשהו מסריח פה.
קניתי כרטיס טיסה בדקה התשעים ועליתי על מטוס לארה"ב. לאחר
בירורים ממושכים ומייגעים, ואינספור טלפונים, מצאתי את כתובת
היצרן. הכתובת היתה שיקגו, סמטת נוורלנד, מאחורי הפח השני
משמאל. כתובת חשודה, חשבתי לעצמי בעודי מנסה לתפוס מונית.
לבסוף מונית עצרה לי... בעצם  היא עצרה לקשישה שעמדה בקירוב
מקום, אבל בעולמנו האכזר צריך לשרוד. דחפתי את הזקנה הצידה,
עליתי למונית ונתתי לנהג המקסיקני את הכתובת. הגענו לסמטה,
איימתי עליו באקדח אז ברוב טובו הוא ויתר לי על התשלום.
מצאתי את הפח השני משמאל ונשמתי לרווחה. זהו זה. הגעתי. עכשיו
כל צעד צריך להיות מחושב מראש. אני צריך להיות תקיף, אך לשמור
על קור רוח. כן. אוקיי.
אזרתי אומץ ודחפתי את הפח, ולתדהמתי ראיתי שם איש קטן, מצונף
במה שנראה כאלפי צעיפים ושמיכות בלויות. הוא נראה כמנסה למצוא
מפלט מהקור הכבד ששרר באותו לילה חורפי.
"שלום איש קטן" אמרתי לו בגיחוך (ובאנגלית), "אני מניח שאתה
מייצר את ליידי ספיד סטיק".
"אוף קורס איי דו," צווח האיש בקול שנשמע לי קצת מוכר.
הסתכלתי לצדדים, היינו לבדנו. התקרבתי אליו בצעדים הססניים,
וכשהייתי בטוח שהוא לא יכול להזיק לי הרמתי אותו בידי השרירית
ועטיתי על פני פרצוף מאיים. מישהו היה צריך לשלם על המלתחה
שלי.
בדיוק כשעמדתי להנחית עליו אגרוף, הוא זינק מידיי בגמישות
מופלאה, העיף מעליו את הצעיפים, עשה שפגאט, פלט "אאווו" וברח
בדילוגים.
נותרתי שם לבדי, המום. כל מה שעבר במוחי היה- "מייקל
ג'קסון?!"
לא התכוונתי להניח ליצור המחריד לברוח, ופתחתי בריצה מטורפת,
כי בינתיים היה למייקל יתרון של חצי דקה. עברנו בסמטאות
חשוכות, מתחת לגשרים עקומים ומתוכננים ברשלנות, מעל שלוליות,
ובתוך אנשים.
לפתע הוא נעלם. הצלחתי לעצור את עצמי בקושי רב והתנשמתי
בכבדות. "איפה הוא לעזאזל?!" רטנתי בקול, בתקווה שמישהו ישמע
אותי ויענה לי.
"הוא קפץ לבור שם, מעבר לכביש" מישהו שמע אותי וענה לי.
"תודה" מילמלתי, וזינקתי לעבר הבור. הייתי צריך לחשוב מראש על
הנחיתה, חשבתי לעצמי בעודי נופל במהירות 80 קמ"ש מטה, מטה.
הרגשתי כאילו אני מחליק ולעולם אין קצה. פאק, רק זה היה חסר
לי, שיר של ברי סחרוף תקוע בראש.
"חלליות רודפות אחריך..." זייפתי לעצמי כי לא היה לי מה לעשות
חוץ מזה. הנפילה הרגישה כמו נצח, וכשסוף סוף נחתתי הרגשתי
כאילו שברתי את עצם הזנב, או במילים אחרות את התחת, מה שלאחר
מכן התברר לי כנכון.
כאב לי הראש. לא שמעתי כלום חוץ מאת הדופק באזניים, כמו שקורה
אחרי שמתאמצים. כמו שקורה לי, בכל מקרה. עצמתי את העיניים כדי
להתרכז בכאב ולשקוע ברחמים עצמיים, וכשפתחתי אותן לאחר עשר
שניות ראיתי מולי עיגולים ורודים והתעלפתי.
כשהתעוררתי הייתי שכוב במיטה מוזרה, יותר נכון קשור למיטה
מוזרה, בתוך חדר מוזר אפילו יותר. הקירות היו מכוסים בטפטים עם
איורים של ירקות.
"מי הפריק שגר פה???" רטנתי בקול, שוב בתקווה שיענו לי. זה עבד
בפעם הראשונה וחוץ מזה לא היה לי מה להפסיד.
"אני" ענה לי קול מימיני, שנשמע מרוגז למדי. סובבתי את ראשי
ונדהמתי לראות זוג עיניים ורודות ענקיות מביטות בי.
"היי... אתה לא... מאחר לאיזה מקום במקרה?" אמרתי לשפן הלבן
שנעץ בי מבטים חודרים.
"וואלה... שיט". הוא ענה ובחיוך מתנצל הסביר שהוא היה רוצה
לעזור לי והכל, אבל הוא חייב לדלג עכשיו לפגישה נורא חשובה
ויורידו לו את הראש אם הוא יאחר.
"אין בעיות," עניתי לו, כי דוגרי לשפן יש מחויבויות ואפשר
להבין.
הוא שוב חייך אליי חיוך מקסים ויצא מן החדר. איזה חמודי, חשבתי
לעצמי תוך כדי שיחרור עצמי מהחבלים (הדרכה בצופים זה לא
לחינם), אני צריך לקנות לי אחד כשאני אחזור הביתה.
נזכרתי בדמעות מה עלה בגורלו של שמעון, השפן שגידלתי בימי
ילדותי, שאכל את עצמו. אהבתי אותו כל כך, הבטחתי לעצמי שאני
אטפל בו כל יום, אלטף אותו ואשחק עימו בכל דקה פנויה, ובעיקר
שאעשה הכל כדי שלא יקרה לו מה שקרה לאוגר שימחה, שאכל את עצמו.

אולי פרבי עדיף, חשבתי לעצמי במרירות.
השתחררתי מהחבלים שכבלו אותי למיטה ויצאתי מן החדר המלחיץ.
הגעתי למסדרון ארוך, כשבכל צד היו כעשרים דלתות. מה לעשות?...
כל העסק נראה לי מוכר. פתאום הגיע אל אפי ריח שמיימי, וחיפשתי
במבטי את מקורו שהתברר להיות פרוסת עוגה. הרמתי אותה.
"הממ... שוקולד", לא יכלתי להזכר בפעם האחרונה שאכלתי. דחפתי
אותה לתוך פי  במהירות, כדי להספיק לאכול אותה לפני שהמכרסם
יראה שלקחתי לו. יאמי. סימנתי וי בתוך ראשי ליד בעיה מספר אחת.
בעיה מספר שתיים היתה לרפא את ישבני הדואב, אך ברגע של הגיון
שמתי לב שהבעיה כבר נפתרה. כמה זמן ישנתי? האם התחת שלי באמת
הספיק להתרפא? החלטתי שזה צריך לחכות עד שיהיו לי מקורות מידע
מהימנים. הייתי כל כך שקוע במחשבות והרהורים עד שלא שמתי לב
שאני שוחה. מאיפה המים? חשבתי לעצמי עד שלפתע זה היכה בי שאני
שוחה בתוך דמעות האבלות שבכיתי על שמעון.
"יופי, חיים! פשוט נהדר, לא?!" צעקתי, כי התחשק לי לצעוק.
שחיתי במלוא המאמצים עד שהגעתי לחוף מבטחים. הסתכלתי מסביבי,
מתנשם ומתנשף, והופתעתי לראות שאני דוגרי על חוף... עם עצי דקל
וכל החרא. מוזר? כן. אבל החלטתי שעברו עלי מספיק דברים מוזרים
היום, וחוץ מזה מוזר זה דבר יחסי.
תרתי בעיני אחר משהו שיראה מוכר עד שראיתי את זה: זה היה
מסתלסל, אפור-כחלחל, מלא ומרשים. זה יצא מהפה של זחל גדול
מימדים שהביט בי בעיניים אדומות ומזוגגות.
"איזה מסטול הוא זה..." התעלמתי ממנו בכוונה כשהוא שאל אותי אם
אני רוצה שאכטה והלכתי לכיוון השני. אחרי הליכה של שעה בערך
שמתי לב שאני הולך על מרצפות בצבע צהוב, בוהק ומזוויע. הרמתי
את ראשי לאחר התבוננות ממושכת בריצוף וראיתי מולי שער, מחובר
לגדר ענתיקה ירוקה שאמורה למנוע מגנבים להכנס לבית הקטן
והכפרי, שהוקף בגינה מטופחת ושופעת צמחייה. השער החלוד נפתח
בחריקה, אז נכנסתי...
צעדתי בצעדים קלילים וגמישים לעבר הבית, וככל שהתקרבתי הריח
המוזר שדגדג את אפי התחזק יותר ויותר. ואז שמתי לב שהריח מעלה
בי אסוציאציות של בית סבתי בארוחות שבת- ריח הדגים הרקובים
למחצה שאי אפשר להפטר ממנו בשום מחיר אחרי שהוא נועץ בך את
טלפיו המסריחים.
הגעתי לדלת, משתנק מחוסר חמצן, מעולף למחצה. הריח היה כה חזק
ששכחתי איך החיים היו לפניו. החיים שלי התחלקו לשניים: עם
הצחנה ובלעדיה.
"הם לא יפתחו לך את הדלת" אמר לי קול צפצפני משמאלי. הסתכלתי
וראיתי צפרדע גדולת מימדים, לבושה בבגדים וחבושה בפאה נוכרית,
יושבת בנחת על הדשא ליד הדלת, ומסתכלת השמיימה.
"תגיד, מאיפה הריח הזה?!" הוצאתי מפי בקושי רב, כי השתדלתי לא
לנשום מרוב הסירחון.
"אה... השליח היה פה הרגע" הצפרדע ענתה עם גיחוך קל על שפתיה
(או מה שזה לא יהיה), "הוא דג".
החלטתי לא להגיב, היה ברור שיש לו בעיות רציניות. פתחתי
באיטיות את דלת העץ הגדולה, ונדהמתי מהמראה שהתגלה לפני. לפני
נתגלה חדר מרווח למדי, שנראה כמטבח. ליד הכיריים עמדה מי שהיתה
כנראה הטבחית, ובחשה משהו לא מזוהה בסיר ענק.
על כיסא נדנדה בחדר ישבה אישה- האישה המדהימה ביותר שראיתי
מעודי. כשעינינו נפגשו הכל נעלם, ורק אני והיא נשארנו, צוחקים
ומרחפים באוויר בין עננים ורודים. ואז התנערתי מחלומותי,
ניגשתי אליה, ולקחתי את ידה. היא הביטה בי במבט חולמני ואומר
תקווה, וצחקקה. התכופפתי וקירבתי את שפתי אל שפתיה, את ליבי אל
ליבה. היא המשיכה לצחקק, וקירבה את שפתיה אלי אף היא.
שפתינו עמדו להפגש, ולפתע הרגשתי מהלומה חזקה בצד השמאלי של
ראשי, ולאחר מכן קול ניפוץ של זכוכית על הרצפה. הפניתי את מבטי
בזעם וראיתי את הטבחית עומדת, כוס בידה, מכוונת את הכוס אלי
ועומדת לנפץ אותה על ראשי כל רגע. נסתי מהבית כל עוד נפשי בי,
אך נשבעתי לחזור אל אהובתי.
בדרכי החוצה מן החצר שמתי לב שהצפרדע עדיין יושבת באותה פוזה.
ריחמתי עליה והתישבתי לידה. היא שתקה והמשיכה להביט בשמיים.
"מה הקטע עם הטבחית העצבנית?" ניסיתי להתחיל שיחה. ניסיתי
לעצור את קילוח הדם מראשי ביד ימין, אך התחלתי לחשוד שזה לא
עובד.
הצפרדע נאנחה עמוקות ואמרה "זה טבח".
"אבל הוא לבש שמלה" עניתי בהשתוממות, "והוא בהחלט זורק כמו
אישה". התחלתי להרגיש סחרחורת, הדם כבר הכתים את כל חולצתי.
הצפרדע חייכה, "הם זוג די קינקי", היא אמרה בקול מעודד, "זה
מדליק אותה כשהוא משחק את הטבחית והיא את בעלת הבית". הכל היה
ברור כשמש פתאום. היא אף פעם לא אהבה אותי. היא רימתה אותי
וגרמה לי להאמין שיש לנו סיכוי ביחד. ובגללה גם איבדתי עוד
חולצה (הפעם לכתמי דם)!
"היא תשלם על זה..." רטנתי והוצאתי את האקדח מכיס מכנסיי.
נכנסתי לבית בדיוק בזמן לשמוע אותה צועקת "תבשל, יותר חריף!
יותר חריף!!!" איזה זוג פריקים, יאללה!
היא עדיין ישבה על כסא הנדנדה. הוא עדיין בישל וגבו היה מופנה
אלי. חייכתי אליה חיוך מקסים, ניגשתי אליה כמקודם, הצמדתי את
האקדח לרקתה ולחצתי על ההדק. קול יריה עז נשמע וחתיכות ממוחה
הורדרד אפרפר ניתזו על הקיר מאחוריה ונזלו למטה כמו חתיכות
פודינג בחג המולד.
הטבח/ית הסתובב בבהלה וקפא לרגע לאחר שתקעתי גם לו כדור בראש.
עיניו הריקות נתלו בי, כאילו מבקשות רחמים, ואז גופו חסר החיים
התמוטט על הרצפה בקול.
"THANK YOU, THANK YOU VERY MUCH" עשיתי את חיקוי אלוויס
המוצלח שלי ויצאתי החוצה. הצפרדע נעלמה. יצאתי מהשער והמשכתי
ללכת על השביל הצהוב לכמה דקות, ומצאתי את עצמי בתוך יער עבות.
הסתכלתי מסביבי- עצים עתיקים גיחכו אלי מכל עבר, ענפיהם כל כך
סבוכים שמנעו מקרני השמש להגיע אל תוך היער.  
שמעתי קול שירה מוזר שהעביר בגבי צמרמורות. התחלתי ללכת בכיוון
הקול. הלכתי והלכתי, והקול התגבר ואיתו הצמרמורות. תחושת
הבחילה הנוראה שאחזה בגרוני התעצמה עם כל צעד.
לאחר כעשרים דקות בערך הגעתי לקרחת יער שבה עמד לו לבדו בית
קטנטן ומקסים. נכנסתי לבית הקטן בגב כפוף, כתוצאה מהתקרה
הנמוכה, ושמעתי את הרצפה צורחת. הבטתי למטה ולא הבנתי מה גרם
לה לצרוח. היא נראתה לי מרוצה למדי יחסית לרצפה. משכתי בכתפי
והרמתי את רגלי בכוונה להמשיך ללכת, אך החלקתי על משהו חלקלק,
ואם לא שברתי את הישבן שלי בתחילת היום, ידעתי ששברתי אותו
עכשיו. שכבתי על הרצפה בחוסר אונים טוטאלי, והסתכלתי הצידה
בכדי לראות על מה החלקתי. הקאתי.
על הרצפה לידי היה מונח איש קטנטן, מעוך בצורה שהזכירה לי את
החתול שדרסתי שבוע לפני. הראש מעוות לגמרי, מרוח על הרצפה,
בקושי מחובר לגוף שנותר ללא פגע.
"פאק!!!" איזה מזל ביש, חשבתי לעצמי. דרכתי על הגמד הזה.
ניסיתי לקום אך מייקל ג'קסון שהופיע משום מקום קפץ על חזי ולא
נותרה לי ברירה אלא לשכב על גבי. הוא הביט בי בצורה מוזרה ואז
שאל "'what the fuck do you think you're doing, man? you're
supposed to get to work! chop chop!"
הוא כנראה חשב שאני הגמד וזה העליב אותי. אני לא כזה נמוך.
"אתה כן" ענה לי קול בראשי. "אני לא!" עניתי וכיביתי אותו.
"אף אחד לא לועג למראה שלי" אמרתי למייקל והעברתי יד בשערי.
"what did you say?" הוא שאל עם מבט תמוה על פניו.
"i said, nobody mocks my looks!!!" זינקתי מעלה והוא עף מחזי.
ראשו ניתך בחוזקה על ריצפת העץ, אך הוא קם במהירות ודהר לעברי
עם מבט מטורף בעיניו. הוצאתי את האקדח (הנ"ל) מכיסי ותקעתי גם
לו כדור בראש. הוא איבד לרגע את שיווי המשקל ואז נפל עלי, מורח
על חולצתי הכבר מוכתמת בדמי, את דמו שלו. נשארתי שם ככה על
הרצפה. מביט בתקרה, מקשיב לשעון הקיר הגדול מתקתק. עוד שניה,
עוד שניה, עוד שניה, עוד שניה, קוקו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!.
הקוקיה המטורפת שיצאה מהשעון העירה מחלומותי כמו מים קרים על
הפרצוף. הורדתי את מייקל מעלי, וקפצתי בבהלה. מולי עמדו שישה
גמדים, עוטים פרצופים מוזרים. אחד מהם, בעל מבט זועף, גער בי
"מה עשית לישנוני?!"
התחלתי לגמגמם שזאת לא היתה אשמתי, ושלא ראיתי אותו, ובכלל זה
לא נורא אני אקנה להם אחד חדש בדיסני-לנד... אבל זה לא עזר. הם
סגרו עלי ונצמדתי לקיר. הם יצרו מין חצי מעגל שסגר עלי יותר
ויותר והתחושה הקלסטרופובית חזרה אלי. הוצאתי את האקדח מכיסי
בפעם השלישית, ויריתי. שישה גמדים בחצי מעגל, אופס, אחד נפל
ומת. חמישה גמדים בחצי מעגל, וכך הלאה... עד שהגעתי לאחרון.
כיוונתי, לחצתי על ההדק, וכל מה ששמעתי היה טיק חלול שבישר
לי שנגמרה התחמושת. הגמד שנותר רק עמד במקום, המום. כך נותרנו
מספר דקות, רק מביטים אחד לשני בעיניים. ואז ידעתי, שזו אהבה
אמיתית. שזה גורל.
יבגני הגמד, זה היה שמו, סיפר לי שמייקל העביד אותו ואת הגמדים
האחרים בפרך במשך שנים. הוא הכריח אותם ליצור דאודורנטים,
משחות שיניים וכו.
יבגני אהב אותי.אך הוא האמין בזכויות הפרולטריון, ואני לא
הספקתי בשבילו. הוא היה משתתף בהפגנות, הולך להרצאות וכנסים,
מחלק פליירים.
לאחר חמש שנים של אהבה מטורפת, הוא הוצא להורג במהפיכה
הקומוניסטית שהוא ניסה לארגן בארץ.
אני תמיד אזכור אותו כאהבת חיי. הקולר שלו עדיין תלוי על הוו
לצד מיטת המים שלי.