[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טל רז
/
לשבת עם סלים

אתמול ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי עוד תוכנית אקטואליה של ערוץ
2, הייתה שם כתבה על ילדים ערביים ויהודים שנפגשים בסדנה
ומנסים לעשות את מה שהמבוגרים לא מצליחים לעשות - להסתדר ביחד.
בגלל שהכתבה הייתה טובה, כמו רוב כתבות התחקיר של ערוץ 2,
בעלות אותו מבנה ומביאות פשוט במאי שונה ששם את הסיפור שלו על
התבנית המסחרית של הכתבות שלהם. גם הכתבה הזאת שכנעה אותי,
ברגע הראשוני חשבתי כמו שהבמאי של הכתבה רצה שאחשוב, שזהו, יש
פה שינוי, יש סיכוי, שאנחנו הדור האחרון של המריבה הזאת.
אז כן, במחשבה ראשונה זה נראה מקסים כל כך, ילדים ערבים
ויהודים מדברים על הכאב של הצד השני, מקשיבים אחד לשני ולא
קופצים לעמדות של עצמם, אולי כל זה בגלל שהם ילדים והם עוד לא
גיבשו עמדות.
אבל אם נחשוב על זה, הילדים היהודים יחזרו הביתה אחרי הסדנה
ואז ילמדו אותם בבית הספר איך לקחנו לערבים הרעים את המדינה
שבה הם קפצו לבקר רק עד שנחזור מהגלות ונקים בה את הבית הלאומי
שמגיע לנו, איך גירשנו אותם אחרי שהם ניסו לרצוח אותנו, או איך
הם ברחו בגלל חוסר הזיקה שלהם לאדמה הזאת ואיך זכינו באדמה
בכבוד והרבה שכול. בטח הילדים היהודים, בגלל שבכל זאת הם
פתוחים במובן מסויים לכאב של הערבים, יצטרפו לנוער העובד, ילכו
להפגנות כנגד היחס לערבים, וזה כמובן בתקווה שהסדנה עשתה להם
משהו בלב.
בסופו של דבר הם יגיעו לגיל 18 ויתגייסו לצבא, ואחרי ש-2000
ערבים בעלי פוטנציאל להיות מחבלים יעברו להם כל יום במחסום,
פתאום תשתנה להם התפיסה וכל פעם שהם יראו ערבי הם יחשדו בו.
אחרי שחבר אחד או שניים ייהרגו במהלך השירות הצבאי בגלל אותו
מאבק יהודי-פלשתיני הסלידה שלהם מערבים רק תגדל.
ולא שיש לי טענות לגבי הילדים היהודים, זאת המציאות שלנו. גם
הילדים הערבים יחזרו לבית שלהם בעזה, מישהו מהשכונה שלהם
במוקדם או במאוחר ייהרג בקרב נגד כוחות צה"ל או בהתאבדות בשטחי
ישראל. כך הם יקומו בהתבגרותם לכמה בקרים של הפגנות אלימות נגד
ישראל ממש מתחת לבית שלהם. הם יילכו לבית ספר וילמדו שם איך
פעם הפלשתינים חיו בפלשתין בשקט עד שהיהודים הרעים פלשו למדינה
שלהם וגרשו אותם לעזה, התחילו לכבוש את הערים שלהם וגנבו להם
את הבתים. איך הם טבחו בהם בכפר קאסם בגלל חוסר הרחמים של העם
היהודי. אולי בכל זאת אותם ילדים יפנימו דבר או שניים מהסדנה
ויגבשו דעה שאומרת שאפשר לסיים את הסכסוך הזה בלי אלימות, בלי
התאבדויות, בלי לפגוע באזרחים, אבל מהר מאוד הם יבינו שאסור
להגיד כאלה דעות ברחוב הפלשתיני אחרת הם יואשמו בשיתוף פעולה
עם ישראל.
בסופו של דבר הם יגיעו לגיל 18 ואז נציג של הכוחות המזוינים
בשטחים יעמיד אותם במצב של חוסר ברירה. הם יצטרפו ללחימה נגד
הכוחות הישראלים, אולי בגלל שהם באמת רוצים להילחם ואולי בגלל
הכסף שהבטיחו שיתנו למשפחה שלהם. אחרי כמה פעולות נגד צה"ל אחד
החברים שלהם ימות והם יתחילו לצבור כעס המופנה כלפי היהודים.
זה מצחיק איך ישנם שני צדדים כל כך דומים ועם זאת כל כך שונים
ונגדיים אחד לשני, זה כמו לקחת שני ציורים זהים לחלוטין אבל
נגטיביים ולשים אותם אחד ליד השני.

באותו יום שראיתי את הכתבה, אמרתי לעצמי שאין לילדים שלנו
סיכוי לעתיד טוב יותר אם אנחנו לא נשנה את ההווה. חשבתי לקחת
יוזמה אבל לא ידעתי איזו, הייתי גם במצב רוח די פרוע והחלטתי
לעשות את מה שלא עשיתי אף פעם, לדבר עם מישהו פלשתיני. תקראו
לזה יוזמה קטנה, תקראו לזה צעד קטן וטיפשי חסר משמעות, אבל כל
מבול גדול צריך להתחיל מברק קטן. 'מקסימום', אמרתי לעצמי, 'אם
לא ייצא כלום מכל זה, תהיה לי לפחות הרגשה שעשיתי משהו,
שניסיתי לקדם את תהליך השלום, ואם לא לקדם את השלום, אז לפחות
יהיה לי עוד צד להביא בויכוח הפוליטי הבא שיפרוץ בעבודה, בבית
או ברחוב'.
נכנסתי לאינטרנט, תוך שבוע מצאתי את סלים, לא ידעתי עליו הרבה
חוץ מזה שהוא נשוי ופלשתינאי, במילא כולם אותו דבר חשבתי.
נפגשנו בירושלים בעיר העתיקה, לסלים יש אשרת עבודה אז לא הייתה
לו בעיה להיכנס לישראל ולהיפגש.
ישבתי שם בעיר וסלים הגיע, נראה לי הוא התרגש כמוני מהרעיון
יוצא הדופן. חמש הדקות הראשונות של השיחה היו דיי לחוצות, כל
אחד סיפר לשני קצת על עצמו, אני אמרתי שאני בן 24 מתל אביב,
רווק. הוא בן 35, נשוי עם שני ילדים וחי ברמאללה. השיחה החלה
בדיבורים על מוזיקה וסרטים עד שהעליתי את נושא הכתבה, הוא אמר
שזה ממש יפה, שאולי הדובר הבא יעשה את מה שאנחנו כבר לא נצליח
לעשות, שאלתי: "למה אנחנו לא נצליח?", אמרתי לו שאם אנחנו לא
נתחיל הם יגדלו למציאות כמו שלנו, "איזו מציאות?", הוא שאל
ועניתי לו, "מציאות שבה כל שבוע מחבל מפוצץ עצמו בין נשים
וילדים, מציאות שכולם מפחדים להסתובב בשוק או לעלות לאוטובוס",
והוא השיב, "או מציאות שבה כל שבוע נכנסים חבורה של חיילים
לבניין בשכונה, מוציאים 5 משפחות מהבניין והורסים אותו, בלי
פיצויים למשפחות, בלי כלום", באותו רגע התעצבנתי, איך הוא מעז
להתלונן בכלל?, "אם אותו ערבי שגר בבניין לא היה הולך לרצוח
אזרחים חפים מפשע ובמקום זה היה דואג למשפחה שלו, אחרי שהוא
יודע בדיוק מה העונה למשפחה של מחבל, כל הבתים אצלכם היו
נשארים שלמים, כי זה לא שלא ידעתם מה העונש למשפחה של מחבל",
אמרתי לו והערבי ענה: "כן? להאשים 4 משפחות חפות מפשע בגלל
מעשה של מישהו אחד מהמשפחה החמישית? להרוס בית ורכוש בלי שום
פיצוי לאנשים חפים מפשע שלא עשו לכם דבר? איפה הצדק שלכם פה?",
והגבתי: "ומה עם זה שאתם שולחים ילד עם ילקוט מלא בחומר נפץ
למחסום? אח"כ אתם מתעצבנים שאנחנו פוגעים בילדים כשאתם אלה
שמערבים אותם במלחמה הזאת", והוא אמר: "ומה עם אישה עם צירים
שצריכה להגיע לבית החולים שלנו, בשטח שלנו, אבל היא נעצרת
במחסום ומעכבים אותה שם, היא בכלל לא רוצה להיכנס למדינה שלכם,
אתם לא נותנים לנו להיות חופשיים בשטח שלנו!", חייכתי חיוך
ציני ואמרתי: "ומה עם אישה שמתחזה לאישה בהריון עם צירים? שבאה
בכלל לרצוח חיילים במחסום, החיילים עוצרים את כולם בגלל חוסר
המוסר שלכם, הם עושים את זה כדי להגן על עצמם ולא כדי לפגוע
בכם, רק שאתם לא מבינים את זה", הערבי, כלומר סלים, אמר: "למה
בכלל אתם נמצאים בשטח שלנו? אם לא תכבשו אותנו לא נילחם בכם".
שתקתי, גם סלים שתק, אחרי כמה שניות של שקט הוא אמר: "כשמגיל
צעיר אני נתקל במחסום בכל מקום, כשאני נחשב בעיניכם לחצי בנאדם
אם בכלל, כשאני לא יכול לעבוד למחייתי בגלל שזה לא נוח לביטחון
שלכם, זה מתסכל, כשהחיים שלי הם לא חיים בגללכם, אז כל מה
שעולה לי בראש זה לפגוע במי שמונע ממני לחיות, יש גבול לכמה
סבל שאני מוכן לעבור בגללכם, כי אני אישית, אף פעם לא עשיתי
לאף אחד מכם כלום, אני לא חושב שאתם מענישים במדינה שלכם משפחה
שלמה בגלל רצח של אחד מבני המשפחה, ואני? אני לא רצחתי אף אחד,
אבל בכל זאת מאז שנולדתי, כל יהודי רואה אותי כרוצח, את כל
החיים שלי אני חי בעונש, כי משום מה החלטתם להעניש אותי על
משהו שלא עשיתי", שתקתי קצת ואז הגבתי: "אני מצטער על זה, אבל
כשאני רואה למשל בטלוויזיה גופות של חיילים נגררות ברחובות
שלכם, כשהמון צוהל מסביבן ובועט ודורך עליהן, אם אתה זוכר את
הלינץ' שהיה בעיר שלך, אז מגעיל אותי להסתכל לכם בעיניים,
כשאני יוצא מהבית ופוחד לעלות לאוטובוס בגלל שאני לא יודע אם
אני ארד ממנו, אז אני לא רץ לחבק אותך ולא את החברים שלך. כשכל
הזמן אתם נותנים לי הרגשה שאתם רוצים לרצוח אותי, אז אני רוצה
להתגייס לצבא ולהגן על המדינה שלי מפני אלה שרוצים להרוג
אותי".
גם אני וגם סלים שתקנו באותו רגע, אחרי כמה דקות של שקט, בעיקר
בגלל שלא היה כוח לפתוח את הויכוח הצעקני הזה, הבנו שהשינוי לא
ייעשה היום, לא בשיחה הזאת. שנינו ידענו שאם עכשיו היו לי
ילדים, לא הייתי שולח אותם לשחק אצלו בחצר כמו שהוא לא היה
שולח את הילדים שלו לישון אצל הילדים שלי כמה ימים. שנינו לא
סומכים ולא נסמוך אחד על השני, כנראה שהוא צדק, אנחנו כבר לא
נצליח לעשות את השלום הזה שחלמנו עליו כשהיינו ילדים, אנחנו
כבר לא נוכל לנסות אפילו להבטיח לילדים שלנו את מה שהבטיחו לנו
ההורים פעם בימי 'הסכם אוסלו', הם תמיד אמרו שכשאנחנו נהיה
גדולים אז לא נהיה חייבים להתגייס לצבא כי לא יצטרכו צבא, לך
תמצא מישהו היום שיכול להגיד אותו דבר לדור הבא בלי להרגיש את
השקר מחייך לו מבפנים. בסכסוך הזה יש יותר מדיי משקעים מכדי
שנוכל לפתור אותם.

זה מצחיק שאני הכי חילוני שיש, אבל עדיין מרגיש יהודי. גם סלים
חילוני מאוד אבל מרגיש מוסלמי, כולנו חילוניים שמנהלים קרב
שאמנם מתנהל גם על אדמה, אבל יש לו רובד דתי לא קטן. קרב דתי
של אנשים חילוניים. מצד שני, אני לא חושב שאני הייתי רוצה
לחיות חיים עם חגים מוסלמים כמו שסלים לא היה רוצה לחיות את
החיים שלו עם חגים יהודיים, כנראה שהתרגלנו לקשר הדתי הזה
שלנו, בכל זאת אי-אפשר להתנתק מאלוהים גם כשאתה לא מאמין בו.
לא נפגשתי מאז 'מקרה סלים' עם עוד פלשתינאים כמו שלא נפגשתי גם
לפני אותו מקרה עם פלשתינאים. אני בספק אם אני בכלל רוצה לדבר
עכשיו עם ערבים. מה שהבנתי מהשיחה הזאת, זה שיש יותר מדיי על
הלב בשביל להיות ביחד, הפלשתיני הבא שאני אראה ייתפס בעיניי
כמישהו שיש לו פוטנציאל להיות מחבל. כמו שהיהודי הבא שסלים
יראה ייתפס בפניו להיות החייל שרוצה להרוס לו את הבית.
למרות שאני לא מבין גדול בתורה, אחרי הכל אני חילוני ומרוב
שיעורי התנ"ך בתיכון הברזתי, אני זוכר דווקא דבר או שניים
מהשיעורים הבודדים שהייתי בהם, אני מוצא את המצב הזה קצת מתאים
למצב שיש לנו היום עם הפלשתינים.
כשבני ישראל באו ממצריים לארץ כנען, הם התעכבו 40 שנה במדבר,
ולא בגלל שלוקח 40 שנה להגיע משם לפה, אלא בגלל ש-40 שנה לוקח
להחליף דור שלם, אלוהים לא רצה שעם של עבדים יבוא לארץ כנען,
כי עם של עבדים רגיל להיות נשלט ולא יוכל להיות שולט. כדי
שיהיה עם שיש לו עצמאות, כדי ליצור מציאות חדשה צריך ליצור דור
חדש שלא מכיר את המשקעים של הדור הישן, דור שלא נולד במציאות
של הדור הישן. אלוהים יצר לבני ישראל במדבר ניתוק מתקופת
העבדות, אלוהים נתן להם תקופת ביניים ריקה מתוכן בשביל למחוק
לצעירים את הסבל והכעס של המבוגרים, אלוהים דאג לכך שהדור
שיקים את ביתו בארץ כנען, לא יידע מה זאת עבדות אלא יידע רק
ניצחון והצלחה.
תמיד חשבתי שיש במעבר ממצריים לישראל משהו שמתאים למצב שלנו
היום, אני לא מדינאי גדול כך שאני לא יודע איזו תוכנית מהפכנית
אפשר להוציא מהלמידה ממה שהיה פעם, אבל אני בכל זאת חושב שזה
חומר טוב למחשבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם כישרון כמו
שלך לא צריך
אוייבים!






חזי מ-144 יוצר
פולמוסים חסריי
חשיבות עם
יוצרים עוד פחות
חשובים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/1/05 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל רז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה