"הגיל הוא לעולם בלתי מנוצח"
      (פ. בייקון)

גיל גולדינג חצה כבר שנים עשר אביבים כשקיבל את הכדורסל הראשון
שלו. הוריו היו עניים, ובתור ילד צנום ומופנם הוא לא התקבל
בחברת עמיתיו לכיתה. הוא צפה מהצד במשך שנים באחרים, חזקים
ומצליחים ממנו, משחקים במגרשים כדורגל וכדורסל. תמיד ביקש
מהוריו שיקנו לו כדור, בו יוכל לשחק לבדו, ללא צורך בטובות מאף
אחד. אך פרנסתם לא הספיקה ללוקסוסים מעין אלה, שכן אמו היתה
עקרת בית ואביו מטאטא רחובות, וכמה שהשניים רצו בכך, לא יכלו
לחסוך את הכסף הדרוש. גיל לא קיבל מתנת יום הולדת מהוריו.
מספר ימים לפני יום הולדתו ה-12, יצא בבוקר, כבכל בוקר, אביו
של גיל, לניקוי רחובות העיר, כך שתהיה יפה ומושכת תיירות כפי
שראשה רצה. בעזרת מטאטא, יעה ארוך-ידית (אחת ההמצאות הגדולות
של זמננו, לטענתו) ופח נייד גדול ושחור, הוא אסף שקיות קניות
המעופפות ברוח, פחיות ואף בדלי סיגריות שמעשנים כיבו עם רגלם.
לפתע, הוא הבחין בארנק עור עזוב המונח על המדרכה. אביו של גיל
היה אדם הגון וירא-שמיים, ולא עלתה במוחו כל מחשבה לטמון את
השטרות הבודדים שנמצאו שם לכיס מעילו. לא נמצאו שם כל פרטים
מזהים או כרטיסים בעלי משמעות, אך בכל זאת, לאחר סיום יום
העבודה המפרך, הוא שם צעדיו לכיוון תחנת המשטרה הקרובה, במטרה
למסור את הארנק למדור האבידות. הוא ידע שסביר ביותר שאף אחד לא
יבוא לקחתו, ובסופו של דבר הוא ישמש ארוחת צהריים לשוטרים
המושחתים, אך לא חשב לעשות דבר אחרת עד שחלף על חלון ראווה של
חנות למוצרי ספורט. הוא לא יכל לחשוב על מטרה נעלה מזו, ולכן
ביקש סליחה מאלוהים (וגם צם ביום שלמחרת), נכנס לחנות וקנה
כדורסל. לא היה לו מספיק כסף לכדורגל.
גיל היה המאושר ביצורים שעל פני כדור הארץ. הוא ציפה לעוד
חגיגה צנועה בביתם הצנוע, שאפילו לא היה בו סלון, עם עוגה יבשה
ובלי מתנה. מה גדולה היתה ההפתעה. בכל יום, אחרי בית הספר, הוא
יצא למגרש שליד ביתו והתאמן בקליעות וניתורים, עד שבאו בריונים
וסילקו אותו משם. גיל החל לפתח כושר ושרירים, הצליח לקפוץ
לטבעת ובסופו של דבר, אחרי אימונים ארוכים, גם להטביע.
אחרי צהרי יום רביעי אחד, הגיעו הבריונים המקומיים בהרכב חסר,
מאחר ושניים מחבריהם ניסו לשדוד קופת חולים והגיעו לבית
החולים. הם הזמינו את גיל לשחק כממלא מקום. הוא נבחר אחרון
בבחירת הכוחות שנערכה, אך היה ראשון תמיד במשחק, וקבוצתו ניצחה
בסופו של דבר בתוצאה הנדירה 38:8, כשגולדינג קולע ארבע שלשות
ושלוש הטבעות.
גם לאחר שהשתחררו שני השודדים האמיצים, גיל נשאר במשחקים,
ותמיד קבוצתו ניצחה. העניין עצבן מאוד את שמעון, מי שהיה השחקן
המוביל בחבורה עד שגיל הצטרף, וערב אחד, בסיומו של עוד משחק
מושלם, הוא תקף אותו עם סכין, במטרה להשיב את כבודו האבוד. גיל
בילה שבוע בבית החולים, שמעון נכנס לכלא, ואחר מהקבוצה, בחור
טוב אבל כדורסלן לא כל-כך, ייעץ לגיל להתחיל לשחק בקבוצה
אמיתית, באולם עם אוהדים, וקבע לו מבחן בנבחרת נערים מקומית.
גיל עבר את המבחן בהצלחה כמובן, ובגלל שלא היה למשפחתו כסף
לשלם על השעורים, המאמנים הסכימו כמקרה מיוחד שישחק בחינם. שוב
הוא עורר שנאה, בשל יכולות המשחק וההנהגה האדירות שלו, וכן עקב
ציוויו של המאמן למסור לו את כל הכדורים. אך כל היריבויות
נעלמו בן רגע, כשסחב בגיל 15 את הקבוצה הבינונית לאליפות
הסטורית בליגת הנעורים.
משם הוא עבר לבוגרים והצטיין, וכשהיה בסך הכל בן 17 עבר למכבי
תל אביב. יועד לו תפקיד הרכז המחליף, אך הוא התקבל לחמישייה
במהרה כשהוא דוחק רכש זר ויקר. משם הוא זכה כמעט בכוחות עצמו,
בממוצעים עוצרי נשימה, בשתי אליפויות אירופה.
הליגה המקצוענית האגדית באמריקה, האן.בי.איי, התנפלה עליו,
ובין הקבוצות שרבו על הזכות להחתימו, הוא בחר בניו-יורק, כי
תמיד רצה לגור שם, בעיר שנראתה לו כבירת העולם. הוא זכה ב-3
אליפויות רצופות, קלע סלים מדהימים ונבחר בסוף כל עונה לשחקן
המצטיין שלה. העיתונים טענו בהתחלה שהוא יורשו של ג'ורדן, ורק
לאחר מכן הבינו שהוא הרבה יותר גדול. בכסף שהרוויח הוא קנה
להוריו דירה יקרה בהרצליה פיתוח, עם סלון גדול ומפואר.
אך סופה של כל אגדה להתמוטט. גיל ידע שזה נכון, ועשה כל דבר
אפשרי על מנת להתחמק מגורלו. הוא ברח מהסמים שהוצעו לו,
מהמעריצות היפהפיות אך הקטלניות מצא מקלט באשה חמה וביתית, אך
הפאטאליזם צחק בפרצופו.
יש אנשים שלא יכולים לעמוד בריחו של דבק פלסטי, יש כאלה
שמוצאים את סיפוקם בשריפת ספרים. לגיל היתה משיכה בלתי נשלטת
לנחיריים של נשים. כל אשה שראה ברחוב - נחיריה משכו באופן
אוטומטי את עיניו. אף אדם בעולם לא ידע זאת, אולי אפילו לא הוא
עצמו, אך כשראה את נדיה בבית הקפה בסוהו, הוא ידע שיזדיינו
כולם, רק אותה הוא רוצה. לאשתו היו נחיריים נחמדים, אך
לנדיה... לנדיה היו הנחיריים המושלמים - מעוצבים, עדינים, יפים
כל כך. גיל התנשם בכבדות, מהתרגשות, כשפנה אליה. היא לא זיהתה
אותו, אך הוא היה גבר מושך, ולכן לא התנגדה להיענות לבקשתו
לשכור איתה חדר לצהריים בבית מלון סמוך.
גיל התקשה להתאפק, וברגע שסגרו את דלת החדר התנפל עליה, כנמר
על טרפו, והחל להפשיטה, כולו ממוקד בנחיריה המדהימים, ובמטרה
להגיע אל האושר הגדול ביותר שיכל לצפות לו מימיו, אושר גדול
בהרבה מזה שהרגיש כשקיבל את הכדורסל הראשון. אך שוב גדולה היתה
ההפתעה, כשגילה גיל נקניק ארוך וקשה בין רגליה של אשת
חלומותיו.
המאורע רדף את גולדינג במשך שנים, כשוטר עקשן הרודף אחר פושע
מסוכן. הוא לא יכל עוד לשחק כדורסל, הוא לא יכל לדבר. אשתו
עזבה אותו והוא התאשפז בבית חולים לנפגעים בנפשם. שנותיו
הטובות ביותר בקריירה, מבחינה פוטנציאלית כמובן, בוזבזו בכתונת
משוגעים בחדר מסויד להפליא. שוקים חשמליים ותראפיות רבות
וארוכות אוששו אותו אט אט, וביום בו חגג 28 אביבים, באופן
בהחלט אירוני, החליטו מטפליו שהוא שפוי ומאושש, ונפרדו ממנו
לנצח, פרט לביקורים שבועיים של מין קצין מבחן.
גיל השמין מאוד ממזון בית החולים מעורר הבחילות, אך בעזרת
דיאטה מאוזנת ואימונים יומיים בחדר ההתעמלות, בתמיכת אשתו
החדשה, הוא חזר לכושרו הקודם וקיבל את מקומו בקבוצה שוב,
לתקופת נסיון. הפרשנים הספידו אותו, אמרו שהוא לא יחזור לעולם
להיות מה שהיה, והם כמעט צדקו. הוא היה הרבה יותר טוב. משחקו
המחודש הראשון בקבוצה היה קשה מאוד, בחוץ נגד האלופה דאלאס. אך
גולדינג שיחק מופלא למרות הכל.

שמעון לא סלח לו מעולם. ששה חודשים ארוכים הוא סבל בכלא עקב
אותה תקיפה, נאנס במקלחות יום אחר יום, וכל זה בלי שאפילו השיג
את מטרתו. הוא החליט לנקום, אך לא באלימות, כפי שטעה אז, אלא
בעורמה.
בשנים שגיל בילה באי היוקרתי מנהטן, נסע שמעון מסביב לעולם,
בחמש יבשות, במטרה למצוא כדורסלן מוצלח יותר. הוא חיפש בכל
קבוצה, גם אם היא חובבנית, במטרה למצוא שיהיה אפשר לפחות לאמן
אותו להיות יותר טוב, וכשהבין שאם היה שחקן מצויין כדי כך
בקבוצה, היו כבר מגלים אותו, החל להפיץ את המשחק בקרב ילידים
בסוואנות אפריקה ובערבות סיביר, במטרה, אולי, למצוא את האלוהים
הבא. הוא דווקא גילה כמה שחקנים בהחלט לא רעים, וגם הרוויח כסף
טוב ממכירתם לקבוצות מובילות במערב. למעשה, הוא יכל לפרוש
לחיים שקטים בוילה בטוסקנה, אך יצר הנקמה בער בעכוזו.
התשובה נמצאה במלון בפקינג, שם שהה לילה לפני שהתכוון לטוס
לסידני, לחפש את מזלו גם באיזור האוקיאני. הוא קרא בעיתונים
שגולדינג לא שיחק כבר שני משחקים מסיבות מסתוריות, דבר שלא קרה
לו מעולם, והחל לחשוש שמא קרה לו משהו שינעל לו את קריירת
המשחק, ושמעון לא יוכל לעולם להביא מישהו שממש ינצח אותו. הדלת
נדפקה, וכשפתח את הדלת מצא שם את דייר החדר שממול, רוסי בעל
לבוש מוזר, גלימה סגולה ומצנפת, שהציג עצמו כמר מורק.
מורק היה בדיוק האדם ששמעון תר אחריו כל השנים. הוא ידע לעוף,
ומהר, דבר שבהחלט יעיל בכדורסל. הוא בכלל בא לבדוק אם יש
לשמעון במקרה חלב לקורנפלקס, אך האחרון כל כך התלהב, שהסכים
לשלם לו חצי מליון דולרים אם יבוא איתו לאמריקה.
אך העיתוי היה גרוע. גיל גולדינג התאשפז אז, וכחצי עשור נאלץ
שמעון לבלות בחברתו של המכשף הרוסי. הוא לא הסכים להציג אותו
לעולם לפני שגיל ישוב לשחק, למרות שהיה סיכוי גדול מאוד שזה
כלל לא יתממש, ומורק כבר החל להזדקן. אך שמעון לא ויתר - הוא
לא רצה שיהיה מצב ובו גיל יפחד לחזור כי יש מישהו מוצלח ממנו
בנמצא. הוא רצה שזו תהיה הפתעה. הוא כבר הסכים לשלוח את מר
מורק חזרה לסין, או רוסיה, איפה שהוא גר, ולהחזירו כשיזדקק לו,
אך זה נהנה מאוד מהסידור הנוח שהיה לו, לא לעשות כלום ולהרוויח
הרבה כסף, והוא גם מצא לו חברה, רוסייה משונה ומכוערת עוד יותר
ממנו.
הוא גם היה בזבזן נוראי, וממונו של שמעון החל להידלדל. הוא היה
כבר על סף קפיצה מגשר, כשבעיתון הופיעה ידיעה על שיפור במצבו
של גולדינג בבית החולים. אמנם היתה זו ידיעה בצהובון, שאין
לדעת אם יש לה בכלל מקור כלשהו, או שסתם נמאס להם לכתוב
שחיזרים חטפו עוד איזה כוכב קולנוע, אך היה בזה מספיק כדי
להחזיר בשמעון את התקווה והתשוקה.
שנה הוא חיכה עד לרגע בו הודיע גולדינג שהוא חוזר, ואז הוא בדק
מיידית את לוח המשחקים, העלה את מר מורק וחברתו, שלא הסכימה
להיפרד אפילו לשבוע, למכונית ישנה שכורה, ונסע איתם את כל הדרך
לדאלאס, טקסס, כשהם שרים שירי עם רוסיים. היה זה כבר יום המשחק
כשהוא פרץ לאימוני הקבוצה, והציג את תגליתו הנושנה. המאמן
התלהב כמובן, אך העדיף קודם לחתום על חוזה ולבחון אם מעוף מותר
בחוקי הליגה, לפני שישחק. שמעון התחנן, ממש נישק את רגליו של
המאמן, אמר שישלם להם, הכל, רק שישחק כבר באותו ערב. המאמן
הסכים להעלות אותו מהספסל. שמעון היה מרוצה.

המשחק היה מרגש. האוהדים אמנם היו מקומיים, אך באו לראות את
גולדינג, שמאז שעזב הליגה לא עניינה אף אחד, שרו שירים לכבודו
וצרחו לו קריאות תמיכה נרגשות. הוא, בתגובה, התעלה על כל
הציפיות המוקדמות, ועוד לפני שהסתיים הרבע השני, הוביל עם
חמישים נקודות אישיות את קבוצתו לנצחון דורס. כל הבא לקלוע,
נחסם בזרועות הענק החייכן. מאמן דאלאס המתוסכל החליט להשתמש
בכלי הנשק הסודי שמכר לו שמעון מספר שעות קודם לכן. השופט ביקש
שיוריד את הגלימה - אסור לשחק שלא במדי הקבוצה. מר מורק סירב.
המאמן הכריח אותו, לאחר מאבק ממושך, והוא נכנס. אך בלי הגלימה
הוא לא הצליח לעוף. בלי היכולת לעוף, הוא סתם היה רוסי מוזר.
הוא התרוצץ על המגרש בשלומיאליות, וגיל המשיך בתצוגה.
בסוף ניצחו הניו-יורקים בהפרש של חמישים נקודות, מאמן דאלאס
תבע את מורק ושמעון על רמאות והפסיד, שמעון התאבד מצערו על
אובדן מפעל חייו, וזוג הרוסים התחתן. גיל גולדינג הכניס את שמו
לראש רשימת הכדורסלנים הגדולים בכל הזמנים. הוא נותר בלתי
מנוצח.