הלילה חלמתי חלום מפחיד. התעוררתי  כולי בבהלה. היה לי קשה
לנשום. חזי עלה מעלה מטה  וחוזר חלילה ללא מנוחה.
זיעה קרה ניגרה ממצחי. הרוק שבגרון הכביד כל כך עד שהרגשתי
שאני נחנקת. רציתי לבכות, אך משהו עצר בעדי.
לא יכולתי  לזוז, הרגשתי משותקת, כאילו גופי נדם ורק חזי זז
ללא יכולת שליטה.
כך שכבתי במיטה במשך זמן שאת אורכו לא ניתן למדוד בשעון רגיל.
בחוץ שרר קור מקפיא והרוח יללה. הכלב של השכנים לא הפסיק לילל
ולבכות, הרעמים רעשו ונשמעו כאילו הם כועסים על דבר מה...
ואחריהם הגיעו הברקים הצולבים אשר מילאו את השמים בהבזקים של
אורות מבהיקים. העלים נשרו מן העץ. חתול אחד ג'ינג'י לא הפסיק
גם הוא לבכות... אולם היה נדמה כאילו הוא שר תחנונים, שיר
רחמים.
וכך אני שוכבת במיטה, בלי יכולת לשלוט בעצמי... הרגשתי כיצד אט
אט עוטפת אותי מן שכבה שקופה של חוסר הכרה.
בראשי ראיתי ילדה קטנה ובלונדינית משחקת בבובות... עושה מסיבת
תה לחברות, מציירת ציור, בוכה כי צריך ללכת לישון, קמה בבוקר
והולכת לגן, יושבת על ראש המיגדלור שאותו כינתה "ארמונה",
יוצאת לטיולים ביום שבת עם ההורים, מבלה קצת עם המשפחה, אך
בעיקר נהנית לצייר המון.
ופתאום, כך בחלומי, גדלה הילדה, ובמקום מיגלדור ובמקום מסיבות
תה, מצאה את עצמה מנסה ללמוד לכתוב מן אותיות מוזרות שלאט לאט
התחברו למילים... ולמשפטים, ולסיפורים. ובמקום טיולים היתה
צריכה לשבת וללמוד למבחנים. ואין יותר דאגות קשות כל כך כמו
"איך אצליח לעשות חול חלק?" אלא "כמה זה איקס בחזקת שלוש שורש
תשע?" ופתאום החולצות כבר לא  כל כך ישרות על החזה... יש שתי
עליות מוזרות שכאלה... וצריך להתחיל ללבוש מן מתקן מוזר שכזה
כדי שהעליות לא תיפולנה.
והמחשבות על בובות ומשחקים התחלפו במסיבות ובבנים. וכיצד היא
תוכל להיות יותר מקובלת... ולא, היא לא יכולה ללבוש את הג'ינס
הזה, למרות שהיא מאוד אוהבת אותו... בגלל שמאיה המושלמת לא
הולכת איתן... טוב, היא בכל זאת תלבש אותן, לא אכפת לה, אז
שיצחקו עליה.
והנה רועי החמוד, סוף סוף הוא שם לב אליה. זה קרה איתו על
הספסל בבית ספר, אחרי שעות הלימודים. שפה פגשה שפה, לשון ניקשה
לשון, וטעם רטוב ומתוק מילא את פיה.
בחלומי כך ראיתי ילדה מאושרת... כבר לא ילדה... אבל  לא ברור
מה היא היתה.
בהמשך עוד ראיתי הרבה מפגשים של כל מיני איברים זה בזה... כל
מפגש מרתק יותר מקודמו... כל מפגש מבגר, כל מפגש משנה.
היא כבר לא היתה ילדה וכבר לא היתה לא מוגדרת... היא היתה אישה
צעירה... שלבשה ירוק ואחזה בנשק, והזיעה באוהל קטן ובלוי...
ובכתה הרבה... והתגעגעה הרבה לבובות, לתמימות, לרועי, ולארמון
שלה...
שום דבר לא היה  אותו הדבר...

ניסיתי לצאת מן החלום, להזיז את גופי, להתנתק, אך משהו אחז
אותי כמו מגנט... כח שעליו אין לי שליטה תפס אותי חזק, לא נתן
לי לברוח. צעקתי, מררתי בבכי, ירקתי, הרבצתי, אך הוא לא הרפה.

החלום הזה לא יצא , לא נעלם, רק הפחיד אותי יותר ויותר...
אחרי הירוק  ואחרי הנשק זרקו אותה כמו אשפה לרחוב, להתמודד
בכוחות עצמה עם העולם הגדול.
היא זו שאמורה פתאום לדעת הכל. היא זו שאמורה לדאוג לעצמה.
אין יותר גננת ואין יותר מורה, אין יותר מפקד ואין יותר
מסגרת...

חופש.
חופש.
חופש.

כלום.
כלום.

פקחתי את עיניי, פתאום יכולתי להזיז את גופי.
הנשימה חזרה.
בית החזה נרגע.
הצלחתי להזיז את רגליי.
הרמתי את ראשי.
בחוץ עדיין קר.
הכל שחור.
לילה.
הכלב עוד בוכה... (אח"כ אצלצל לצער בעלי חיים).
החתול עוד שר... (אולי כי נתתי לו טונה שעברה את התאריך).
הרוח מנגנת על העצים. (מטאפורי אך נכון)
הכל נראה כאילו חזר למקומו.
אך כלום בעצם לא השתנה.
הפחד שאחז אותי עדיין בער בי כמו אש.
הגעגועים למגדלור לא עזבוני.
רועי לעולם לא יישכח.
גם לא הבובות.
הילדה הזו, הנערה הזו, האישה הזו, הייצור הזה, הרוח הזו, זו...
זו... אני...
אך לא רק אני... אלה עוד כל כך הרבה כמותי...
שמתגעגעים. שלא מרפים. שרוצים לחזור אל העבר. שמפחדים.
שמזדקנים. החלום הזה... לצערי הוא לא חלום.
הוא מציאות. והתחושות הללו אמיתיות לחלוטין.
האם יש לי כשרון כתיבה מיוחד. ממש לא. ובכל זאת?
מדוע  בחרתי לפתוח דף יוצר.
ולכתוב. אני לא יודעת.
פשוט לא יודעת.
אך המגדלור תמיד יהיה עימי. מקווה שגם עמכם.

כל אותם רגעי קסם בלתי נשכחים שלומדים להעריך ככל שמשתנים
(בכוונה לא כתבתי גדלים).

תעצמו את העיניים... תדמיינו את עצמכם... קטנים... שמחים...
מאושרים... אני מקווה שאתם מצליחים. כי זה כל הקסם.

קיטש', אני יודעת. חסר פואנטה. לא במיוחד גאוני? ממש לא.
מקורי? לא!
מקווה אבל שנזכרתם בכמה רגעים מאושרים... כל אחד חי את החלום
של עצמו.
כל אחד יכול.