מצאתי את עצמי מסתובב במקום, סחור סחור בלי שום סיבה או מטרה.
ראיתי שאני עומד ולא מגיע לשום מקום, אבל לא היה אכפת לי. זה
לא שלא רציתי להגיע לאנשהו, זה רק שלא היה לי לאן להגיע.
כשאמרו לי שהולכים ללונה פארק שמחתי, סוף סוף הזדמנות לברוח
קצת, למצוא לי קצת שקט בין הרעש של החיים. עלינו ל-"מפלצת",
אחת מרכבות ההרים המפחידות בעולם. קראתי שמאז שאיזה בן 65 מת
מהתקף לב במהלך הנסיעה, הם לא מעלים אנשים בני 60 ומעלה
לרכבת.
כשהנסיעה התחילה לא פחדתי, הרגשתי את האדרנלין זורם לי בדם.
התחלנו לרדת במהירות מסחררת. למרות הצעקות והצרחות מסביב לא
שמעתי כלום חוץ מהפעימות המואצות של ליבי. הרגשתי את הבריחה,
פעם ראשונה מזה חודשים שיצאתי מהדיכאון, שחייכתי. לא רציתי
שהנסיעה תגמר. זה הייה שקר אם אספר שלא רציתי שהרכבת תצא
מהמקום ותתרסק על הרצפה.
אחרי בערך 4 פעמים חברים שלי החליטו שהמתקן מיצה את עצמו וצריך
לעבור הלאה. אני רציתי להישאר אבל הם לא הקשיבו.
עברנו את ספינת הפיראטים, רכבת השדים ובערך כל מתקן בפארק,
כולל אלה של הקטנים. כל מה שרציתי לעשות זה לחזור לשיכרון
החושים של ה"מפלצת". לבסוף הגענו לקרוסלה.
הקרוסלה מעולם לא הייתה המתקן האהוב עלי. הייתי עולה עליה רק
כי כולם רצו, אז למה שהפעם זה יהיה שונה?
נעמדתי במקום שלי, התחלנו לאט לאט להסתובב. כבר מההתחלה רציתי
לרדת. הקרוסלה הסתובבה יותר ויותר במהירות, הדמויות שמסביבי
לאט לאט הפכו לערבוב של אלפי צבעים מתחלפים, כאב חד חדר לראשי.
עצמתי את העיניים. ראיתי את החיים שלי מסתובבים סביבי, את העבר
שלי שרודף אחרי. ראיתי ריקנות. ניסיתי עמוק בתוכי לחפש סיבה
לצב בו אני נמצא. כבר הפסקתי לחפש מטרות. לא אכפת לי יותר.
הפכתי לעבד של הלב שלי.
פקחתי שוב את העיניים, כאב הראש רק התחזק, הצבעים שהיו מולי
כבר לא הפריעו, הסתובבתי במקום וכל מה שרציתי לעשות זה להתנתק.
לצאת ממערבולת החושים הזו שמסרבת להיגמר. אבל הייתי תקוע לקיר.
הדבר היחיד שהאפיל על כאב הראש שלי הייתה הבחילה הנוראית
שנתקפתי, לא הסיבובים, מעצמי. בן אדם בן שבע עשרה שהפסיק
להינות מהחיים.
הסיבובים הפסיקו, הקאתי את הנשמה. החברים שלי רצו לכיווני
ושאלו אם הכל בסדר. אבל אני לא הגבתי, רק קמתי על רגליי וצעדתי
לאט לכיוון ה-"מפלצת".