מאז שהם עלו לאוטובוס הרגשתי מוזר.
הרגשתי שאני חייבת לרדת משם. הרגשתי שמשהו עומד לקרות.
אני בדרך כלל לא ילדה שמפחדת מכל הפיגועים האלה. אני מאמינה
בגורל.
אם אני צריכה להיפצע באותו יום, אני אפצע.. אם אצטרך למות,
אמות.
והמוות לא תלוי באף אחד.

זה לא אומר שאני הולכת עכשיו להתאבד ולבדוק אם הגורל שלי הוא
למות באותו יום. זה לא אומר שאני הולכת בכוונה לבניין החמאס
עכשיו. זה פשוט אומר שאני לא מתכוונת להפסיק לחיות. אני לא
מתכוונת להפסיק לחיות בגלל פחד. זה הדבר הכי נורא שיכול
לקרות... לפחוד, לפחוד כל כך... עד שלא חיים יותר כלום חוץ
מהפחד. אבל אני בחיים לא ארגיש ככה. אפילו לא עכשיו.

אולי הרגשתי קצת פחד, באותו יום.
הסתכלתי סביבי. ממולי יושבות שתי בנות ומדברות על בנים וקניות.
הן נראות כאילו חזרו מהים עכשיו. אחת הייתה חמודה. היא נראתה
כאילו היא אוהבת לצחוק ולעשות חיים. כמוני. מאחוריי הייתה
בחורה מוזרה, אולי בת 24, שקראה ספר. נראה לי שהיא נסעה או
חזרה מלימודים.
'מעניין מה אני אלמד', חשבתי אז. רציתי להיות פסיכולוגית.
המשפחה שלי צוחקת על זה. הם לא מבינים שהדבר שאני הכי אוהבת
לעשות זה לנתח אנשים, אישיות, בעיות. אני רוצה לעזור לאנשים.
אני רוצה שאנשים יבטחו בי. ייפתחו אלי. יפנו אלי בעת צרה. שאני
ארפא אותם בעזרת מילה. כמה הרי אני יודעת, מהן כוחן של המילים.
את המילים אי אפשר לקחת בחזרה. הלוואי שיכולתי לקחת בחזרה כמה
דברים שאמרתי בחיים שלי. הייתי לוקחת בחזרה את כל המילים
שאמרתי; את כל הריבים שהתחלתי עם טל, החבר שלי לשעבר. לוקחת
בחזרה את כל הצעקות ואת כל ההתחצפויות להורים ולאח שלי. הייתי
לוקחת כל כך הרבה דברים... אם רק הייתי יודעת כוח של מילים
מהו, אז, לפני שנה, חצי שנה, הכל היה כל כך יותר טוב.

האמנם?
אני הרי ילדה מאמינה בגורל. הדברים צריכים לקרות כמו שהם
קורים, לא?
כן. למרות שבדרך כלל אני מאמינה בו רק בדברים חזקים כמו מוות.
אבל אולי הוא גם מלמד. אולי באמת עשיתי את הדברים האלה, ואמרתי
את כל המילים הללו, רק כדי שעכשיו, אני אוכל להצטער עליהם. כדי
שעכשיו אני לא אחזור על אותן טעויות. כדי שאני אלמד.

חבל שלומדים רק בדרך הקשה.

לידי, בספסל שלידי באוטובוס, ישבו אבא ובתו.
אתיופים. אהבתי להסתכל עליהם בזמן הנסיעה. האבא נראה כל כך
אוהב. הוא החזיק את ילדתו, אולי בת 5, אולי פחות אולי יותר, על
ברכיו. הוא כמעט נרדם כל הזמן. הוא היה עייף, אך כל פעם הוא
התעורר והידק את אחיזתו בה. חבל שלא ציירתי את זה. חבל שלא
צילמתי. זה באמת היה נראה כמו ציור, או תמונה. זה היה כמו מתוך
סרט. ראו את האהבה כמו מין אור זוהר מסביבם. פשוט רציתי להסתכל
עוד ועוד...
בסוף האבא נרדם חזק. והילדה המשיכה לשתות את הבקבוק הקטן שלה,
שכבה לידו וחיבקה אותו. כאילו ההבנה זרמה בינהם.

ואז הם עלו. כמה תחנות לפני התחנה שלי.

ערבים. שניים. הסתכלתי עליהם בהתחלה. בוחנת אותם.
אז עלו לי מחשבות לראש. התחילה לכאוב לי הבטן מרוב מחשבות
מפחידות.

'מה אם אני אמות עכשיו?'  

זאת לא הייתה השאלה הראשונה שלי מבין השאלות והמחשבות המפחידות
שהסתובבו לי בראש,
היא הייתה יותר מנוסחת ככה: 'מה הדבר הראשון שאני אתחרט עליו,
אם אני אמות עכשיו?'

שלא הספקתי לתקן את הדברים עם טל?
לא. לא בטוח. אני ניסיתי. הוא לא רצה. יש לי כל כך הרבה אהבה
אליו. אבל הוא השתנה. הוא לא אותו אחד. אני ניסיתי. כמה אפשר
לנסות? כמה אפשר להיות נואשת? כמה חודשים אפשר לאהוב אותו,
ככה, בשקט בשקט. ויחד עם הזמן שהולך ועובר כך האהבה מתגברת.
אבל הוא לא רצה. לא רצה. אולי הוא שיקר. אולי גם הוא אהב אותי.
זה שהוא אהב פעם אני יודעת. אבל... אולי גם הוא התחרט.

אני חושבת שהוא יתחרט אם אני אמות עכשיו, אמרתי לעצמי. או
שאולי הוא ישמח? 'לא, אל תגזימי', חשבתי. זה רחוק מדי. אולי
הוא לא ייכנס לדיכאון, אבל הוא בטח יתחרט שהוא פגע בי ככה...
ולא הספיק לבקש סליחה... עד שזה היה מאוחר מדי.

זה בטח אנוכי מצדי לחשוב עליו קודם. לא על המשפחה שלי. לא על
החברות שלי. אפילו לא על הידיד הכי טוב שלי. אלא הבן אדם שהוא
אולי הכי רחוק ממני בעולם כרגע. ואולי... גם הכי קרוב. אי שם
במעמקי הלב. אי שם, איפה ששוכן הטל האמיתי שלו. מי שאני מכירה.
מי שאני אהבתי.


אהבתי.


המשפחה? דבר אחד אני אצטער עליו, וזה הצער שאני אגרום להם.
במיוחד לאמא שלי. האישה הכי קרובה. האחות. אמא ואני - חוט
הטבור שלעולם לא נותק. היא אוהבת אותי כל כך. בחיים לא ארצה
לגרום לה כל כך הרבה צער.

אני הבת שלה. ה - בת. היחידה. אני שלה.

החברות... הדבר היחיד שאני אצטער עליו הוא שלא היינו קרובות
כמו שהייתי רוצה. לא היינו אחיות כמו שאני הייתי רוצה. הרגשתי
כמו חצי אחות. אני אחות שלה, היא לא שלי. שתיהן. אותו דבר.

הייתה לי הרגשה, שאם אני אמות, הן ישכחו אותי דיי מהר. חודש,
חודשיים יהיו קצת עצובות. וזהו. כי בעצם יש להן אחת את השנייה.
ויש להן אותה, ששונאת אותי. ולי אין. אין לי אותן. איבדתי
אותן, איפשהו בדרך. ורק אלוהים יודע איפה. אלוהים.

והוא? אני נוסעת עכשיו אליו. לידיד הכי טוב שלי. לשם האוטובוס
שלי מכוון. הוא הידיד נפש שלי. האח התאום שמעולם לא היה לי, או
שאיבדתי אותו. הבן אדם שאני יכולה לבטוח בו תמיד. והוא תמיד
יהיה שם. אם אני אמות? אני לא אוכל בלעדיו. אני כל כך ירצה
שיבוא אלי, להיות איתי.
אבל אני אתפלל. אני אתפלל שיהיו לו חיים מאושרים, ושאני אפגוש
אותו בעת זקנה.

מחשבות.. מחשבות על מוות. זאת לא פעם ראשונה שאני חושבת על
מוות. אני רואה את זה בתור דבר משחרר, ולא מפחיד. פעם הייתה
איזה אחת, הגיעה לאיזה טיול שהייתי בו. היא הייתה בעלת תואר
בפסיכולוגיה, והתעסקה בחלומות. היא עשתה לנו מין הדמייה. משחק
בחלומות. "את בחדר חשוך. הכל חושך מסביבך. הבלטות, הקיר.
התקרה. ויש רק כסא אחד באמצע החדר. ואת יושבת עליו..."


אני מבין היחידים שכשהגיעו לסוף, למוות, לא פחדו, לא ראו צוק
בסוף ההר ולא תהום, ולא נפלו.
אני ראיתי נוף. נוף מדהים, כחול, ירוק, כל צבעי הקשת האפשריים.
מימין ראיתי עיר סואנת, ומשמאלי חופש של שדות. כל נוף שאפשר
לראות ראיתי. גם נהר. וציפורים בשמיים והקולות של המים הזורמים
והרעש של העיר ובתוך כל זאת השקט. השקט שלי.
השקט במוות. השקט הרועם, השלווה. להשתחרר מכל רגש. מאהבה,
מכעס. מחולשה. מהרצון לעשות כל כך הרבה דברים, ביניהם לשלוט על
אותם רגשות, ומהאכזבה. שאני לא יכולה לשלוט בדברים. לפחות לא
במעשים של אחרים. של אלה שאני אוהבת.

מוות זה שלווה.

הוא קם. צחק, בפעם האחרונה.

ולפני שהספקתי לקלוט, האוטובוס התפוצץ. אני זוכרת קטע אחד. קטע
אחד שעוד ראיתי. הרמתי את הראש. מסביבי הכל היה דם. רסיסים.
האוטובוס די רחוק. שרוף. דבר אחד ראיתי. דבר אחד שלעולם לא
יימחק מראשי. התמונה האחרונה שתיחקק בזיכרוני, לעד. האב והבת.
מחובקים. כמות הדם הייתה כל כך גדולה שהסתירה את צבע עורם. חצי
מהדם לא היה שלהם בכלל. אבל הם היו שלווים. הם היו ביחד, בחיים
ובמוות. ובמיוחד במוות.




פתחתי את עיניי. שמתי את ידיי על עיניי ומיששתי אותן בכוח.
חשבתי שמישהו שם לי משהו על העיניים. אולי החדר חשוך. אבל אני
קוראת לאוויר. אני לוחשת. אני רואה חושך. אבל אני שומעת. אמא
פה. היא בוכה. כולם בוכים. אני לא יודעת מי שם בכלל. מי שם? מי
כן דאג?

מרגע שפתחתי את עיניי שוב, הבנתי. התנפצו חלומותיי ברגע. אני
לא יכולה לראות. איך אלמד פסיכולוגיה? איך אני אדע אם הוא שם?
איך אני אראה את האנשים שוב? איך אני אחיה בלי לראות את האנשים
שאני אוהבת? איך אני אחיה?

וזה הסיפור שלי. אני ילדה עם תחושות. אינסטינקטים טובים.

בדבר אחד טעיתי.

לא מתתי.


וזה הסיפור שלי. לא מתתי. וזאת התקווה שלי.

המשאלה שלי.

אלוהים! למה לא הרגת אותי?