מפלס דרך נגישה
בין הסודות שבחרתי
ובין הקולות שהותרתי נוהמים.
שם,
מישהי בוכה חלום בשקט
ומבקשת הכוונה,
שוכחת כי רחמים ותמימות
לא נולדו לצעוד יחד.

בועט את הסלעים העיקשים,
כולם כאחד במזמור אחרון
של הדברים הנטחנים לאבק,
מבקשים הזדמנות להראות
כי יש להם שימוש,

אמיתות כצאן הלילה.

מגלגל מעולמי והלאה,
אל המימדים האחרים,
שריטות דהויות
על עור שהעז להחלים,
ולמען האמת
עשה שקר בגופי,
הדחף להבריא.

הכל גזירים מפוייחים של שקט,
המנגן צלילים לא מפייסים של הרס,
המסמן שבילים בלתי מוכרים,
ובעצם,
הם כל מה שיש לי.