כשנה לאחר נישואיה המאוחרים גויס סבי לצבא האדום ועקבותיו
אבדו. שלושים שנה חלפו בטרם נפגשו שוב. שני זרים חולקים חיים
משותפים מכורח הבטחה ישנה. אימי היא כל מה שהיה לה בעולם
ולאימי כל שהיה הייתה סבתי. שתי נשים יהודיות נסות מהפצצות
באמצע הלילה, בונות חיים בדוחק הגהנום של אחרי המלחמה. אחר כך
הפכה אשה כעוסה, ממורמרת.
הורי הזמינוה לגור בביתנו עד שתחלוף שנה למותו של סבי. לא
שיערנו כי תאריך את שהותה לשנים רבות, ולא הכרנו את הנפשה
המרירה. מקמצת הייתה כל חייה באהבה אל הסובבים אותה, שלושים
שנה סירבה ללמוד עברית ודברה אל אימי שעטנז של יידיש ורוסית.
מותה היה כרוניקה של מוות ידוע מראש: שנים התלוננה על הרגשת
מחנק בגרונה, ולסוף גידול סרטני חנק אותה למוות.
ביתנו נעשה מקום לא רצוי, אנשים הדירו רגליהם ממנו, אימי נעשתה
אחות במשרה מלאה  והילדים נאלצו להיות שקטים החל מהשעות
המוקדמות של הערב. אבי קצף וזעף, כבד את אביך ואת אמך, ומה עם
לכבד קצת את ילדך? נפלה החלטה לבנות לה חדר משלה, פינה מבטון
יצוק, מבודד רעשים ,עם מיטה, שולחן, כיסא ואפילו שירותים. הכל.
לצמצם עד כמה שניתן את הנזקים הנפשיים שאנו הילדים חווינו ואת
העימותים הקולניים בינה ובין אבי.

דיוקנה של סבתי כבר לא תלוי על הקיר בחדר השינה של הורי. ביום
שבו החזירה את נשמתה לבורא, הורידה אימי את התמונה כאות של
מחאה ואחסנה אותה בעלית הגג עטופה בסדין לבן.