בימי שישי משעמם לי.
כשמשעמם לי אני נוהג לשוטט.
כשאתה גר בשכונה במזרח העיר, איפה שכל השיכורים והמסוממים, אין
לך יותר מידי מראות מעניינים או נופים משתנים שיתנו לשיטוט הזה
יותר משמעות, שיהפכו אותו לטיול של ממש.
כך שאני פשוט משוטט, אגיע לאן שאגיע, לאן שהרגליים הרזות שלי
ייקחו אותי.

אני חולף על-פני הזבנים הרוסים שיושבים על בקבוק וודקה אצל בעל
המכולת הרוסית, מדברים על ביבי נתניהו ומהללים את מימדיה של
נערת האמצע של 'פלייבוי', חולף על פני אבא שלי, ששוב מפסיד את
דמי האבטלה של אמא לאיזה חבורה של מאפיונרים במשחק שש-בש, חולף
על-פני זוג ספסלי הפלסטיק שמשמשים מקלט-לילה לכל הומלס בתורו,
ולבסוף משתעמם אפילו יותר וחוזר אל הבית הריק.

כששואלים אם טוב לי אני עונה שכן.
אם היו שואלים 'למה?' הייתי עונה שבגלל שלא רע לי.
גם אם אז היו מעלים את זה שאח שלי מת, אמא שלי מובטלת, אבא חי
באשלייה שיום יבוא והחנות שלו לפטריות גבס תוצף בקונים ואז
נוכל לסדר לנו יופי של חיים ביופי של דירה במרכז הארץ, אני
חושב שהייתי ממשיך להרגיש טוב.

החיים לימדו אותי ש'טוב' זה 'סביר', ו'סביר' זה
'לא-טוב-ולא-רע'.
אם יש אדם שאפילו הציפיות שלו מה'ביטלס' בתחילת דרכם היו
עשויות להיות נמוכות- הרי שזה אני.
אני בן-אדם פסימי, פסימי לגמרי, במלוא מובן המילה.
אבל כנראה דווקא הפסימיות המצויה אצלי בשפע כה רב, זו שהנמיכה
את רף הציפיות שלי אל הקרקע הריאלית, דווקא היא זו שעושה אותי
בנאדם אופטימי, או לפחות בן-אדם מאושר.

שוב יום שישי, שוב הדוד לא צריך את עזרתי בחברת ההובלות, מקום
עבודתי בשאר ימות השבוע.
שוב החרטה המייסרת על כך שנשרתי מהלימודים, שקטעתי את עתידי.
שוב גלי השעמום שמכים ומפילים אותי רפוי על הכורסא, מול מקומה
הריק של הטלוויזיה שעוקלה.
"תמצאי עבודה", אמרתי לאימי, אשר בדיוק עמלה על הכנת ארוחת
הערב, בחולפי על פני המטבח.
משועמם ומיוסר יצאתי החוצה.

בחוץ היה שונה.
האוויר והחלל היו קפואים כמו בבית, אך לא היה מרחב, משום שלא
היו קירות שיצרו אותו.
השעמום הגובר היה זה שניצח את החופש החיצוני והמעט מרתיע בקרב
על ה'פוש' לשוטטות- היה זה קרב מכור.
התחלתי ללכת, פוסע צעד-צעד, כמעט ויכולתי לראות את עקבותיי
מאתמול ומשלשום.

חלפתי על פני הרוסים והחיים הפתטיים שלהם, חלפתי על פני אבי
שמבזבז את כספינו כמו את חייו, פסחתי על פני חבורה של מתקהלים,
שהתקבצה לצפות בקטטה של כמה מההומלסים, קטטה על כבוד, ככה שאין
להם יותר מידי מה להפסיד- הרי ידוע שלעניים אין כבוד. כמו-גם
למתקהלים...
מייד התרחקתי מההמולה, כמו תמיד. פתאום משהו צד את עיני, "זה
לא היה פה", סיננתי, בעודי מתקרב
אל חלון-ראווה של חנות חדשה.

חנות חדשה, הופיעה פתאום, ושברה לגמרי את כל נופי-מוחי
המוכרים. צבעו של קיר החנות היה תכלת-שמיימי ודלת החנות, שנשאה
שלט 'סגור', הייתה צבועה לבן. על חלון הראווה הודבקה שכבה
נכבדת של נייר 'סלוטייפ' שעמעמה את הנעשה בפנים-החנות. מבט
דרכה היה כמו מבט ישיר אל תוך הזייתו של שיכור.

דמות מעומעמת למדי נעה חרישית בעברו הפנימי של חלון הראווה.
כשזכוכית מפרידה בינינו, נראתה הדמות רק כלא יותר מאשר אוסף של
קווים נוגים, שהתפתלו במחול שקט ויצרו את רשמיה המעומעמים.
כה מעט פרטים מנוכחותה של הדמות חשף חלון הראווה, אך היא הייתה
חסרת פגמים לגמרי.
בהיתי בדמות, כמעט ויכולתי לחוש אותה במבטי והיא הייתה רכה וכה
נוגה. הנדתי את ראשי מצד לצד, מנסה ללכוד בעזרת השתקפותי את
תנועותיה של הדמות. דמעה מלוחה משום מקום עשתה כעת את דרכה
מעיני על לחיי ואל פי, דמעה של שנים.

התחיל להחשיך.
הלכתי שלושה צעדים לאחור, ואז הסתובבתי, שברתי את הסיטואציה.
התחלתי ללכת, משהגעתי לאזור שבו הנוף כבר הפך מוכר, נוף חיי-
החשתי את הליכתי. מרחוק ראיתי את דמותו של אבי, עומד בפתח
חנותו, נעצרתי. "אני לא אתן למציאות שלי לתקן את החור שנוצר
בה", החור שיצרה בה אותה דמות.
הסתובבתי, מחפש דרך עקיפה, "לפחות לדחות את זה, אפילו אם
במעט", ומצאתי.

רצתי, רצתי מהר. למה? אולי להאיץ את הקצב האיטי של החיים שלי,
להביא כבר לסיום את הפרק הנוכחי, העגום והמשעמם. עכשיו,
משנוצרה סוף-סוף פירצה,  משכבר דרכתי צעד ראשון בחוץ, אולי זה
יקרה.. בלי להרגיש הגעתי לקצה השני של הרחוב, הקצה הראשון של
חיי. עצרתי לנשום, לנשום אוויר שהיה חדש לי, אוויר שונה,
נשימות ראשונות.. ואחרונות.. כבר לא הרגשתי 'טוב'- הרגשתי
'מצויין', מושג חדש בחיי. הרגשתי מצויין גם כשהמשאית של דודי
התנגשה בי בעוצמה  והעיפה אותי אל-על.

מלמעלה דברים תמיד נראים שונה. חיי חלפו לי ממש לנגד עיניי,
ללא שמץ של מטאפורה.
במעופי למעלה, כשחוטים של דם נוטפים מגופי, מסמנים את דרכי,
חלפתי מעל חבורה של חברים רוסיים, שישבו וצחקו בקול, הבעה של
אושר על פניהם, חלפתי מעל אבי, שעמד בפתח חנותו וקידם-לברכה
בלבביות את עשרות הקונים הנכסים, ואת היוצאים עם שקיות שנשאו
את הלוגו  "אושר פטריות-גבס", חלפתי מעל זוג ספסלי פלסטיק
ריקים, שעל הרצפה לידם ישבו מספר הומלסים מתבדחים וחלקו
'רווחים'..

אולי היתה זו הזווית השונה של האור, זו שעליה כולם מדברים,
שגרמה לדברים להראות ככה.
אולי היתה זאת העובדה שיצאתי, אני כבר לא חלק מזה.

לפתע התחלתי לצנוח. ידעתי לאן תוביל הנפילה, אך לא הייתי בטוח
שברצוני להגיע לשם.
אי-אפשר לסיים דבר בעל משמעות ללא פתירת כל השאלות, וחבל.
הנפילה הגיעה לסופה כשפגעתי בחלון הראווה שהתנפץ לרסיסים
ונחתתי בפנים-החנות.
שכבתי שם, בתוך חנות בגדים,  לרגליה של אימי ההמומה, שאחזה
בידיה שלט 'פתיחה חגיגית'.

כנראה שלא סתם חייתי חיים נטולי ציפיות.
כנראה שלא סתם חייתי חיים של מציאות משעממת.
"טוב נו," הלכתי.