הקיום שלך הוא למענה, ההוויה של שתיכן היא נצחית.
את מרצדת באפלה והיא מושיטה לך את כף ידה, מסיחה אותך מהמציאות
הקשה, היא היחידה שמבינה. באמת מבינה! בלי הסברים, בלי
תירוצים, את כמו שאת. נטולת מסיכה, ככה טהורה, מזכירה לך את
תהליך הילודה, את התמימות שאבדה, את אוהבת אותך כשאת איתה -
זאת אהבה.
הייתכן?
כל השנים של חברות מופלאה לא הבחנת שהצריכה המתמדת בתשומת ליבה
היא מהות האהבה
והיום היא במקום אחר, מחכה לך ששוב תהיו יחד והפעם עם ההבנה.
אולי זה בכוונה, את מבולבלת נורא. היא ככה סתם נלקחה ואין בך
שום תובנה השאירה אותך באפלה עם המון סימני שאלה.
לעזאזל, מה עם החלום שלך?
חלום ילדות על נסיך ונסיכה, גם הוא הפך למציאות נגוזה, הזיה
שהושתלה במודע של ילדה קטנה, שיבש לך את כל התמונה.
סוחבת אתך מטען כבד טעון זיכרונות, מנסה לא לשקוע בנוסטלגיות
מיותרות, ברקע יש את השיר שלה כמה אירוני. הוא מספר את הסיפור
שלך, רק עם מנגינה.
אולי כאן היא נכנסת לתמונה והנה פה טמונה התובנה, התהייה
והשאלות. הם בעצם התשובה.
היא מילאה את ייעודה בהליכתה.
אולי זו סתם פנטזיה שבנית על מנת להתמודד עם האובדן והכאב.
את עכשיו צועדת לעברה, נאנחת אנחה כבדה ובאותו  הזמן מתנתקת
מהסביבה.
את יושבת לידה, מסתכלת סביב, ישנה פריחה אביבית, הציפורים
מצייצות
קול העורב צורם, הוא מזכיר לך את מקומך.
המון צבעים ואווירת חיים במקום שבו החיים קבורים.
Amore mio חרוט פה, "אהובה שלי" - זוהי לא אשליה, זה חותמך
לעולם ועד.