הוא מסתכל עלי בעיניים כחולות, כאילו אני לא פה.
מחייך חיוך מושלם, לפחות חשבתי שהוא מושלם עד לפני שעה,
הפלאפון שלו מצלצל. הוא קם עם השמיכה משאיר אותי רועדת מקור
בלי חולצה.
"הלו, כן אני נפגשתי איתה", הוא לא מסתיר מידע מהמתקשר, "יפה,
שמנמנה וענוגה", הוא אומר בקול ילדותי, כאילו אני לא שומעת
אותו.
בן זונה, מה חשבתי לעצמי?! אני כל כך מטומטמת לפעמים - זה פשוט
הורג אותי.
עכשיו תראי איפה את? בדירה חשוכה וקטנה רועדת מקור, מי יודע
איפה החולצה שלך, "איפה החזייה?!" קמתי מהמיטה, וחיפשתי בין
הבלגאן את החזייה הכי יפה שלי. למה לבשתי דווקא אותה?!
היא הייתה תלויה על מנורת הלילה ליד הג'ינס שלו.
"כן, אני יביא אותה איתי", הוא אומר לקו השני, "אני לא באה."
צעקתי בלחישה, תוך כדי לבישת החזייה שלי.
"החולצה שלך", אמר תוך כדי שהוא זורק אותה לכיווני, היא נפלה
על אפר סיגריות שנשפך כבר מהמאפרה.
'מה אני עושה פה?!' צעק לי בראש הקול של אימא.
"טוב, עוד חצי שעה אנחנו שם", הוא אמר בקול מתפנק למעבר לקו,
"ביי." הוא זרק את הפלאפון על המיטה.
הבטתי במראה, שיערי היה נפוח ופניי היו אדומות. נראית כמו
בובה שמנה.
"אני לא יוצאת ככה", אמרתי לו. הוא חייך עלי חיוך מאולץ, "את
כן", הוא קבע.
נכנסתי למקלחת עם החולצה ביד ומרטיבה את שיערי.
"זה לא קורה לי", אמרתי לדמות במראה.
"לאן הגעת? פוסטמה", התחלתי לבכות, מסדרת את שיערי הרטוב.
"נו, כמה זמן", הוא נכנס פותח עלי דלת, "כל הפנים שלך רטובות".
לא עלה אפילו בדעתו שאני בוכה.
הוא נשך את הכתף שלי ,ואני משכתי את שיערו הארוך. "עוף ממני",
נבחתי עליו.
"אני אוהב אותך ככה", הוא מצץ את אפי.
"אידיוט".
יצאתי החוצה, יורדת במדרגות של בניין ישן, גרפיטי בכל מקום .
רק בגינה קלטתי שאני בלי חולצה, לבשתי על עצמי את החולצה
המלוכלכת באפר סיגריות.
"התיק שלי!" נזכרתי, עליתי בריצה את המדרגות המטונפות האלה, הם
נראו הרבה יותר נקיות ממני.
הכל יותר נקי ממני, כי אין יותר מלוכלך מי זה.
בכניסה לדירה הוא שוב פתח עלי את הדלת , "התיק שלך מותק", אמר
ונתן לי את התיק, "אנחנו הולכים עכשיו ביחד, אבל לא חוזרים
ביחד", הוא אמר לי. פניי העלו הבעה זועפת.
"אל תפגעי מותק, אני יתקשר עליך", הוא נישק את פני .
ירדתי, במדרגות אוחזת בתיק, ורצה..
"בייבי", הוא צעק לעברי, "זה משם", הוא הצביע לכיוון ההפוך.
המשכתי לרוץ והגברתי את המהירות, הצפצופים של הסיגריות הכבידו
עלי וגם כל השנים בהם בכלל לא זזתי, הוסיפו שמן למדורה הזאת.
אבל לא היה אכפת לי, כל מה שרציתי זה להתקלח. לא הסתכלתי אפילו
לרגע לאחור.
הרחובות דמו אחד לשני והיו מלאי גועל, העצים השקיעה הכל העביר
בי חלחלה. עצרתי את ריצתי והקאתי .
הקיא שלי לכלך את השלג המלוכלך.
"איכס", שמעתי את קולו מאחוריי, "את כזאת מגעילה". כל הגרון
צרב לי וריח רע כיסה את כולי.
"את מ'זה לא בכושר", הוא אמר לי, "אימא שלי רצה יותר מהר", צחק
מעצמו.
"בואי יש כאן תחנת אוטובוס. אל תדאגי יהיה כיף", הוא חייך עוד
חיוך מושלם לשעבר.
חשבתי על הכל, על לפני שהכרתי אותו, על החיים שלי. הכל כאילו
נמחק, לא קיים.
ניסיתי להיזכר, משהו! מה הייתי עושה לפני כל השטויות האלה? איך
הזמן היה עובר?
הרחובות נמסו כל הדרך , והשמש שקעה לתוך הים הסגול.
קרחוני קרח הזדקפו לצידי הדרך, הגלגלים של האוטובוס כמו נוקשים
מהקור.
וריח צחנה עולה ממני.
הוא קם, לוחץ על כפתור שנוזל לו על כל היד.
"בואי", הוא אוחז בידי מטנף אותי בעוד לכלוך. הפעם של הכפתור.
"שום דבר לא כבר יחזור על עצמו", אמרתי לו, "שום דבר כבר לא
יהיה יותר נקי", תוך כדי שאנחנו יורדים בתחנה לא מוכרת.