סבא יצירתי מאד בתחומים רבים וגם בהכנת מאכלים ובבישולם.
מכיוון שמעשה הטבחות אינו מן העיסוקים האהובים עלי, אמנות
הבישול של סבא גורמת לי קורת רוח מרובה. מידי שבוע, סבא נכנס
בהתלהבות רבה למטבח, שוהה שם כשלוש שעות לפחות, ובצאתו, לאחר
שהכין את המטעמים הנפלאים, נראה המקום כמו "מהפכת סדום
ועמורה". כתמי רוטב מכסים את האריחים שעל הקיר, את הכיריים
והתנור, וערימת כלים ענקית ממלאת את הכיור וסביבתו.

כאן נכנסת אנוכי לתמונה, והעבודה מרובה. למעשה השהייה במטבח
נחלקת לשני חלקים שווים. סבא מבשל ואני מנקה.

מאז ומתמיד סבא יודע לבשל מאכלים מיוחדים, וכל המשפחה, כולל
אחיותיו המבוגרות שהן טבחיות מעולות, מהללות אותו. הבקיאות
המיוחדת שלו היא בהכנת מרק ירקות המכיל כל ירק ושורש הגדלים
בארצנו, סלטים ממינים שונים, חמין לשבת, וגולת הכותרת - קציצות
מבושלות ברוטב עגבניות וסלרי. מעדן מיוחד במינו, מאכל אנין
טעם, שרק סבא מסוגל להכינו.

טעמן המופלא של הקציצות, מזכיר לי בערגה ובגעגוע את המעדנים
שהכינה אמי המנוחה. טעמם של הדגים הממולאים שהיתה מכינה לכבוד
שבת, שכמותם לא טעמתי מעולם, והכיסונים הממולאים בבשר שהוכנו
לכבוד שמחת תורה, או ממולאים בגבינה לכבוד חג השבועות. אין ספר
בישול שיוכל לחקות את מטעמיה של אמי. היא גם לא יכלה למסור את
המירשם לדורות הבאים משום שבישלה לפי הרגשתה. לפי דבריה
הזכורים לי: "קצת מזה וקצת מזה, לפי העין."

כשהיו ילדינו קטנים היתה משאת נפשנו, כמו יתר ההורים בתקופתנו,
שיאכלו הילדים. את המצאת הקציצות המציא סבא באותה עת. הן היו
עריבות לחיך, והילדים אכלו אותן בתיאבון וגרמו לנו הנאה
מרובה.

כשנולדו הנכדים המשיך סבא במעשה היצירה שלו במטבח, למען יאכלו
הקטנים. הנכדים שלנו אוהבים את הקציצות של סבא אהבת נפש. כאשר
מתאספת המשפחה לארוחה חגיגית, קערת הקציצות מונחת במקום של
כבוד במרכז השולחן וסביבה יתר המטעמים. ליד קערת הכבוד נמצא על
מגש קטן אורז עם כורכום צהוב, תרומתי היחידה - בדרך כלל -
לארוחה.

שום מצלמה לא תוכל להעביר את הבעת הסיפוק על פניו של סבא בשעה
שהנכדים אוכלים את פרי עמלו. חיוך של נחת ועונג אינו מש מפניו
עד שהם מסיימים את הארוחה שהכין באהבה כה רבה. יש שכר לפעולתו
והוא מאושר. מי שלא רואה את אושרו של סבא, לא רואה אושר מימיו.
אני חושבת שאפילו אם הנכדים אינם רעבים, הם שואפים לרצות את
סבא, שטורח ועמל, והם משתדלים לסיים את מנת האכילה. אפילו עומר
הקטן שהוא סרבן אכילה, "פותח פה גדול" ואוכל את הקציצה עד
הפירור האחרון. גם הבנים זוכרים לסבא חסד נעורים ואוכלים את
המאכלים שלו ובמיוחד את הקציצות הטעימות.

באחת הפגישות המשפחתיות נבצר מסבא לבשל את הארוחה והוא קנה
אוכל מוכן במסעדה ידועה. קערת הקציצות נשארה מלאה. הילדים
והנכדים סרבו לאכול אותן, והן נותרו על השולחן כיתומים שאין
להם דורש.

הסבתא השנייה מבקשת מסבא את מירשם הפלא למאכל המיוחד שלו, אבל
קשה לסבא לרשום אותו. הקציצות מבושלות מתוך השראה, מתוך הרגשה
פנימית, וסבא משיב לסבתא סוניה, כמו שנהגה לומר אמי המנוחה על
הדגים הממולאים שלה: "קצת מזה, וקצת מזה, לפי העין."