אני זוכר את אותו היום בבהירות, כאילו זה קרה רק אתמול, אבל
בעצם זה קרה לפני שנתיים...
נסעתי באוטובוס. הוא היה מלא ולא נותרו בו מקומות ישיבה
פנויים, אז עמדתי. היו עוד כמה אנשים שלא היה להם איפה לשבת
והם עמדו, כמוני.
הבטתי מחוץ לחלון אל הנוף הנשקף דרכו. זה היה יום גשום ומעונן.
החורף היה בשיאו והקור חדר דרך העצמות ויצר תחושה של אי נוחות.
הייתה לי הרגשה בלתי מוסברת של עצבות ובדידות באותו היום. מזג
האוויר, העגום והאפור,  שבחוץ יכל לשקף בבהירות את מה שהיה לי
בפנים באותם רגעים.
הסטתי את מבטי מהחלון וסקרתי את האנשים שנסעו אתי ברכב הציבורי
הזה.
מבטי נעצר על בחורה אחת שעמדה מולי. היה בה משהו מיוחד. משהו
שלא ראו באחרות. היא לא הייתה נכנסת תחת הכותרת של בחורה יפה,
לא. ממבט ראשון היא נראתה רגילה לגמרי. היה לה צבע עור חיוור,
עיניים כחולות או אולי אפורות... לא ממש יכולתי להגדיר. שיער
חום מתולתל גלש על כתפיה. היא הייתה לבושה קצת משונה, מכנסי
ג'ינס משופשפים, נעלי ספורט, כובע בייסבול, חולצת טי ומתחתיה
חולצה צמודה ארוכת שרוולים. היא לא הייתה מאופרת. פשוט עמדה
בשקט, כך במראה הטבעי שלה ו... הביטה בי.
המבטים שלנו ננעלו. היא הביטה לי בעיניים ואני בעיניים שלה.
לפני כן, כשזה קרה לי עם בחורות, הייתי ממהר להסיט את העיניים
שלי הצידה. לא הרגשתי בנוח והייתי נבוך בגלל כל הקטע הזה, אבל
הפעם החלטתי שאני לא מוותר בקלות. המשכתי להביט בה והיא מצדה
המשיכה להביט בי.
לא האמנתי שאנחנו שנינו עומדים כך, מטלטלים בעמידה תוך כדי
הנסיעה, ונועצים אחד בשני מבט ארוך ומתמשך.
פתאום היא חייכה. סתם ככה, בלי סיבה. חיוך כזה פשוט ונעים. גם
אני חייכתי, ככה סתם, רק בגלל שהיא חייכה אלי. הרגשתי שמצב
הרוח הרע, שהיה לי קודם, נעלם. הרגשתי איך החיוך שלה מחמם
מבפנים. המשכתי לחייך אליה כמו אידיוט מוחלט. והיא המשיכה
לחייך אלי.

עברו כבר שנתיים מאז אותו יום ארוך, גשום ומוזר. עכשיו אני חצי
יושב חצי שוכב במיטה וכותב את השורות האלה. אני עוזב לשנייה את
הכתיבה ומפנה את מבטי הצידה. היא ישנה. עיניה עצומות בעדינות,
שערה נח על הכר בגלים. על כתפה, שהייתה מחוץ לשמיכה, נמצאה
צלקת קטנה. הבטתי בשפתיה וקבלתי רצון עז לנשק אותן, אבל לא
רציתי להפריע את מנוחתה, אז התאפקתי.
חייכתי והמשכתי להביט בה. כבר שנתיים שאנחנו ביחד ואני עדיין
מתקשה להתיק את מבטי ממנה.
בסופו של דבר אני חוזר לכתיבה, אבל בעצם כבר לא נשאר הרבה מה
להוסיף.
עכשיו אני אניח את הנייר והעט בצד ואתכרבל לידה. והמחשבה
האחרונה שלי, לפני שארדם, תהיה על כך שכל מה שקרה, קרה בזכות
זה שהיא חייכה אלי באותו יום. חיוך פשוט כזה. סתם חיוך.