אני אגור בבניין בתל-אביב ברחוב מסריח ורועש כזה שתמיד מלוכלך,
כל הבניין מבחוץ יהיה שחור כזה מרב הזיהום אויר הגבוה שיש שם,
יהיו אפילו חלקים בבניין שיהיו כל-כך מקולפים שיהיה אפשר לראות
את הבלוקים עצמם. כשיסתכלו מהחלון ייווכחו לרעש האיום ולניחוח
התעשייתי הכה מוכר. יראו רק את הבניין הצמוד שממש קרוב לבניין
שלי, יהיה אפשר לראות למרפסות של כל הקומות:
בקומה ראשונה, בבניין הצמוד לשלי, יהיה אפשר לראות את התריסים
שכאמור כמעט שחורים מהזיהום, התריסים תמיד יהיו סגורים ואני
אחשוב שאף אחד לא גר שם כשבעצם גר שם איזה זוג זקן, יותר ממני,
אבל להם לפחות יהיה אחד את השני.
בקומה השניה, התריסים אף פעם לא יהיו סגורים ויהיה אפשר לראות
את כל מה שקורה בבית: את שבעת הילדים התימניים, המכוערים
והשחורים שכל הזמן הולכים מכות ומסתכלים עלי במבט דבילי כזה
מהחלון, ואת הוריהם שצועקים אחד על השני ומרביצים לילדים.
בקומה השלישית, יהיו זוג מבוגר. אשכנזי. די נורמלי, שיפתחו
ויסגרו את התריסים שלהם באופן שווה דווקא, הם ישתדלו לשמור
עליהם נקיים אבל לא יצליחו כי הזיהום רב מדי. האישה תאהב לקרוא
ספרים חכמים כאלה ליד המרפסת עם מנורת קריאה כזאת ומשקפיים
שמגדילים לה את העיניים עם מסגרת בולטת. היא תראה טוב יחסית
לגילה כי היא תטפח את עצמה בתכשירים קוסמטיים טבעיים ותצבע את
השיער שלה תמיד בשחור חזק כזה כדי שלא יראו את שיערות השיבה
שלה. היא תהיה פמיניסטית מוצהרת ובעלה יהיה אדם מנומס ושקול
שיאהב להקשיב לאופרה ותמיד יפנק את אשתו ויהיה רומנטי. התאורה
בדירה שלהם תמיד תהיה מעומעמת. זה מראה על השקט הנפשי שלהם. הם
לא מתאימים לשכונה.
ובקומה הרביעית, יהיו זוג צעיר שהחכימו להחליף את התריסים
לחדשים ולשים ויטרינה. התריסים שלהם יהיו בצבע לבן צחור כי
הרגע הם קנו אותם בכסף שהוא הרוויח מחברת ההיי-טק בה הוא עובד.
התריסים לא יתאימו לבניין כי הם יהיו לבנים מדי. אשתו, עדיין
לומדת משפטים באוניברסיטה, והיא אוהבת להסתובב בבית בבוקסר
סקסיים כאלה וגופייה, ולגלוש באינטרנט בלילה במחשב. אני, בגלל
שאני לא שפוי כל-כך, אחשוב שהיא עושה את זה כדי למשוך אותי. הם
מזדיינים כל לילה. שיהיו בריאים.
על הבניין, בחצר, יהיה כתוב בגרפיטי: "אריאלה אני אוהב אותך!"
שבטח כתב הבעל התימני לאשתו עוד כשהיו זוג טרי, כשהבניין היה
חדש ועוד היה כשיר כדי שיעשו בו את ליל-הסדר וראש-השנה. וכמובן
איך אפשר לשכוח את החתול השכונתי שאין לו שם, ויש לו עין אחת
ואוזן וחצי. הוא שוכן לו על שטיח ישן בפינה שם ליד חדר הזבל,
ולידו קערה מפלסטיק מלפני עשרים שנה כשהחתול הזה היה יקר
למישהו והיה לו שם. החתול הזה תמיד ישן לו באותה פוזיציה, אבל
הוא מסופק מהחיים שלו, כבר לא איכפת לו אם יבוא איזה רוטווילר
ויאכל אותו כי בצעירותו הוא כבר חרש על כל החתולות בשכונה. הוא
השליט הבלתי מעורער של שכונת לא-איכפת-לי.
ואני? אני לא אצא מהבית, ותמיד אסתובב עם חלוק, וכפכפים
שקיבלתי ממבצע בקוקה-קולה, מסריחים וקרועים, שהבוהן השמאלית
שלי משתרברבת החוצה ואפשר לראות לי את הציפורן הארוכה והעקומה
שמבקשת להיגזר אבל אני לא אתייחס אליה כי יהיו לי בעיות יותר
קשות. יהיו לי רהיטים ישנים וכל זה- ברור, אבל זה גם לא יהיה
איכפת לי. יהיה איכפת לי להתעורר כל בוקר ולראות את עצמי
בתמונה שתלויה מול המיטה משנות העשרים שלי, עם ג'ל ומשקפי שמש,
ואז לראות את עצמי במראה. את גופי השברירי, את עיניי העייפות
ושפתיי, שלא ידעו שפתיים של אחרת כבר הרבה שנים והן מתחילות
לאבד צבע. ואז אני אסתכל על הפטמות שלי ויחשוב איפה הבחורה
הזאת שמצצה לי את הפטמות נמצאת היום, ואז אני ארד יותר למטה
ולא אוכל להסתכל יותר, אבל אני אמשיך להסתכל כי אני לא בורח
מהמציאות. אני אתבונן ביד הימנית שלי, שידעה כמה סוגי שדיים
בעבר, אבל עכשיו היא מייחלת למשהו הרבה פחות יוקרתי, משהו
בסיסי, אולי יד אחרת, יד חמה ונשית שחוץ מלהחזיק את ידי, גם
תגזור לי את הציפורן של הבוהן השמאלית שיוצאת מהכפכף.