תמונה ראשונה: האור נדלק במעומעם. ברקע: היציאה מבית הספר,
שער גדול, לבן, עשוי מברזל, פתוח, וילדים יוצאים ממנו ומתפזרים
ברחוב. בינהם גם סתיו, יושבת על אחד הספסלים ביציאה, נראית
כאילו היא מחכה למישהו.


(מיקי נעמד ליד הספסל ומכחכח בגרונו)

מיקי: "סתיו, אני יכול לדבר איתך? ממש לשניה?"

סתיו: "חשבתי שלעולם לא תשאל"

(סתיו אומרת ומעלה חיוך נבוך על פניה. מפנה מקום למיקי וטופחת
על הספסל בכדי לסמן לו לשבת. מיקי מתיישב, קצת לחוץ)

מיקי: רק רציתי לשאול אותך-"

סתיו: "כן?"

מיקי: "אם ביום ראשון תוכלי להקדיש לי כמה דקות."

סתיו: "כמובן... משהו מיוחד קרה?"

(הבעת פניה מבולבלת)

(מיקי מניד בראשו לשלילה)

סתיו: "אני רק... אני יכולה לשאול אותך משהו?"

(פניה מרצינות)

מיקי: "כבר שאלת... אבל אני מרשה לך לשאול עוד אחת..."

סתיו: "איפה?"

מיקי: "את... את משהו את.... (צוחק) כאן?"

סתיו: "אז קבענו."

מיקי: "אז קבענו."

(הם לוחצים ידיים ופונים כל אחד לדרכו)

(הבמה מחשיכה ואז נדלקת שוב במעומעם. מיקי יושב לבד על
הספסל)

מיקי: "אוף נו... מה קורה איתה כבר? למה היא עוד לא כאן?"

(מיקי מסתכל על השעון, קם, מתחיל ללכת הלוך חזור מלפני הספסל.
שוב מסתכל על השעון. והולך. האור מתעמעם ומחשיך)


תמונה שניה: האור נדלק לאט, ונראה כאילו שהוא מסרב להידלק.
אנשים לבושים שחור עומדים במעגל סביב מצבה קטנה. מיקי נשען על
עמוד חשמל, רחוק מכל השאר. מישהי ממררת בבכי. האב מסיים לקרוא
את הקדיש וכולם מתפנים. מיקי מתקרב למצבה ונראה כאילו הוא מנסה
לא להסתכל עליה. הוא מחפש משהו עם העיניים שלו.

מיקי: "למה עשית לי את זה סתיו? שוב נתת לי לחכות. אבל מה זה
נתן לי הפעם? זה לא נתן לי כלום. אפילו לא אמרת לי כלום ועכשיו
את כאן. ואת שותקת"

(סתיו נכנסת לבמה עם ידיים פרוסות כאילו כדי לקבל חיבוק)

סתיו: "לאן הלכתי מיקי? אני כאן. אני איתך"

(היא רצה לחבק אותו אבל הוא זז)

מיקי: "תפסיקי עם זה סתיו"

סתיו: "להפסיק עם מה? אני אוהבת אותך."

(באה לחבק אותו שוב אך הוא שוב מתחמק)

מיקי: "זה קצת מאוחר מידי בשביל זה, נכון? פגעת בי סתיו.
השארת אותי מאחור. אני לבד עכשיו. לא יעזור כבר כלום. את לא מי
שהיית. את כלום."

סתיו: "מיקי... למה אתה אומר את זה? כל עוד אני חיה אני לא
אעשה לעולם משהו שיפגע בך, אתה יודע את זה."

מיקי: "את מתה!" (הוא מסנן)

סתיו: "מיקי... אתה מתחיל להפחיד אותי... למה אתה עושה לי את
זה? אתה לא מרגיש אלי יותר כלום?"

מיקי: "איך אני יכול להרגיש אליך משהו אם את מתה?! את מתה
סתיו! תכניסי לך את זה סוף סוף לראש! את מתה! בשבילי, בשביל
אמא שלך, בשביל כולם! את רואה את המצבה הזאת? היא שלך! 'סתיו
אברמוביץ''... זה השם שלך לא? תתרחקי מכאן! את לא שייכת לכאן
יותר."

סתיו: "מיקי אני אוהבת אותך"

מיקי: "סתיו, תפסיקי עם זה. זהו, זה נגמר. אין לך יותר מה
לחפש כאן. לכי."

סתיו (לאחר פאוזה דרמטית): "אם זה מה שאתה רוצה אני אלך.
אבל אני יודעת שאתה תצטער על זה אחר כך. יהא שלום מיקי."

(סתיו יוצאת מהבמה, מיקי נופל על הברכיים ומתחיל לבכות)

מיקי: "למה עזבת אותי?! אני חיכיתי לך! אני חיכיתי לך המון
זמן! וקיוויתי שתמותי! שנאתי אותך! ואז... כשבדרך הביתה ראיתי
מכונית שנתקעה באופניים - קיוויתי שאת שם איכשהו. שזה הרג
אותך. וכשהגעתי הביתה וסיפרו לי, סיפרו לי שזה מה שקרה - זאת
אשמתי! באשמתי את מתה! אני שונא אותך סתיו! למה באת? למה לא
נשארת בבית?"

(מיקי מתחיל לחפור באדמה כמו כלב, מטורף)

מיקי: "סתיו אל תעזבי אותי, אני אוהב אותך."