לפעמים אני חושבת שהכל יכול היה להימנע.
כל הכאב והסבל שעברתי יכול היה להימנע אלמלא הייתי כל כך...
טיפשה.
אבל אז אני נזכרת שזו לא הייתה אשמתי.
זו הייתה אשמתם. הכל בגללם. הכל!
אלה היו הם שמעולם לא התקרבו אליי, תמיד היו מסתכלים עליי
במבטים כה מוזרים ובוחנים, כאילו יש להם עליונות עליי.
תמיד הם היו מדברים בשקט, כשעברתי במסדרונות,
"אתה רואה את זאתי? תראה איזה ענקית היא! ממש גונזילה! איך היא
מסוגלת לצאת מהבית?!"
כל פעם זה היה קורה מחדש.
גונזילה, שמנה, דבה, גיגית, מכוערת, מנודה, שנואה.
אלה רק חלק מהמילים שהם אמרו לי. ואני ספגתי את הכל בתוכי, לא
הגבתי, פשוט המשכתי ללכת כאילו כלום לא קרה. אבל משהו כן קרה.
לא הרגשתי אותו, אך עם הזמן המילים הללו, פגעו בי כמו חיצי רעל
ופוררו אותי לאט לאט.
אני זוכרת את השיחות של ה"פרחות" של בית הספר.
תמיד הן דיברו על בגדים, במיוחד על הבוטיק של רינה.
הבוטיק של רינה היה בוטיק שבו היו בגדים מקסימים ולא יקרים.
כל הבגדים שנערות חולמות עליהם היו שם, ולא היה צריך אפילו
לרוקן את הכיס.
אבל מה? המידות... מי שעברה את מידה 38 ... אין לה מה לחפש
שם...
פעם אפילו נכנסתי לשם. רק כדי להציץ, לראות מה יש שם.
רינה הסתכלה עלי במבט בוחן, אולי קצת מרחם. בטח חשבה לעצמה מה
שמנה כמוני עושה בחנות של רזות.
עמדתי שם חצי דקה בדיוק, עד שהבנתי שלעולם לא אוכל להכנס לחנות
הזו יותר, כי לעולם לא אצליח להגיע למידות הללו.
מאז לא התקרבתי לבוטיק של רינה.
שקלתי המון באותה התקופה. לא היו לי פרופורציות!
שקלתי (עד עכשיו קשה לי להגיד את זה) 87 ק"ג, והגעתי לגובה של
1.70.
סדר היום שלי היה משעמם למדי. לקום בבוקר, ללכת לבית ספר,
לחזור הביתה, לאכול, לראות "ימי חיינו" בטלוויזיה, הסדרה הזו
של כל היפים והיפות... תמיד רציתי להיות ג'ין. היא כל כך יפה,
ואהובה. כל כך נחמדה ומנומסת. כמוני! אילו רק הייתי רזה, תמיד
הייתי חושבת לעצמי.
הייתי קוראת בספר שלי (האחרון היה "מישהו לרוץ איתו של דוד
גרוסמן)
ומתחברת לאינטרנט.
חייתי את חיי דרך האינטרנט. תמיד נכנסת לצ'ט של תפוז, בשם
"החתולה הלוהטת"... והיו מציפים אותי בהודעות.
אפילו האנשים שדברתי איתם באינטרנט חשבו שאני נחמדה,
ולא הבנתי למה כל השאר, הברביות והערסים האלה מהחיים האמיתיים
לא יכולים להבין את זה.
אחר כך הייתי הולכת לישון, ושוב מתעוררת וחוזרת על אותו סדר
יום משעמם. שוב שוב ושוב.
לא היו לי חברים. בכלל לא.
יום אחד ישבתי מול הטלוויזיה, וצפיתי בימי חיינו.
זה היה הפרק שג'יק ברח מהכלא כדי להציל את ג'יניפר
מטראוויס...
אוי ג'ק... כמה שחלמתי על ג'יק משלי. אחד שיציל אותי, יאהב
אותי, יחבק... ינשק...
מייד הדחתי את המחשבות הללו. אסור לך לחשוב על זה, אמרתי
לעצמי, את סתם משלה את עצמך. את תגמרי את חייך כבתולה שמנה,
מכוערת ולא אהובה. זה היה דיי ברור.
עיתון שהיה מונח על רצפת הסלון הסיח את דעתי.
על השער הייתה נערה, בולימית, מאוד מאוד רזה.
"אני רוצה לחיות" היה כתוב בגדול על השער.
פתחתי את הכתבה. הכתבה סיפרה על דנה, תלמידה בת 17 שכבר שנתיים
בולימית. היה כתוב שהיא רצתה להיות רזה, שיאהבו אותה ולא ילעגו
לה, כמוני! ואז היא ספרה שהיא התחילה לאכול הרבה מרוב דיכאון.
אחר כך היתה מתחרטת על זה. היא סיפרה איך יום אחד הלכה לשרותים
לאחר ארוחה גדולה, תקעה אצבע בגרון והקיאה את נשמתה.
היא הסבירה שלאט לאט החלה להוריד במשקל ושמחה. היא רצתה להפסיק
עם ההקאה, אבל היא לא הצליחה. והנה עכשיו, היא עומדת למות.
הכתבה הפחידה אותי מאוד. לרגע חשבתי, מה היה רע לילדה הזו? מה
היה רע לה להיות מלאה? ומי לעזאזל החליט שלהיות מלא זה לא
יפה?!
אבל אז נזכרתי בעצמי, ואיך שבכיתי כל לילה, ואיך שכאב לי, ואיך
שלא רציתי להיות כזאת! הייתי מוכנה לרזות בכל מכיר. המחשבה הזו
הפחידה אותי. כבר יכולתי לראות את עצמי על שער אותו העיתון,
תחת הכותרת "הבולמיה הכריעה עוד נערה."
הדחקתי את המחשבה הזו, כמו שאני עושה תמיד. שכחתי מאותה
הכתבה.
המשכתי בחיי המשעממים.
עברו שבועיים. הלימודים נעשו קשים יותר ויותר(כבר ציינתי
שעמדתי לסיים את כיתה י'?) ולמדתי הרבה לקראת הבגרות בלשון.
ואז פקד את משפחתנו אסון. הייתי בת יחידה, לאבא דניאל ולאבא
יובל.
לא, לא טעיתי. לא כתבתי שני שמות של אבות בטעות.
אני בת לשני הומואים. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. דעות
קדומות לא מקובלות עליי. אבא ואבא מאוד אוהבים אחד את השני.
תאמינו לי, זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע. נכון שאין שום דבר
כמו אמא, שאפשר לספר לה הכל, והיא יכולה לעזור לך, משהו
שייחלתי לו מאוד. אבל שבירת המוסכמות של שני אבותיי, להתעלם
מהחברה העוינת ולעשות מה שרוצים, מה שחפצים בו... זה הדהים
אותי.
הלוואי שיכולתי לעשות כך גם כן.
באותם ימים הייתי תמיד לבד בבית. אבא ואבא תמיד היו בעבודה,
ואני נשארתי בבית. הם היו דואגים לי תמיד ובודקים שיש לי אוכל
ושאני בסדר.
הנודניקים האלה! היו מתקשרים כל שלוש דקות!
הם כל כך אהבו אחד את השני, שזה היה לא יאומן.
אבל כאמור אסון פקד את משפחתנו באותה התקופה.
אבי דניאל, נפגע בתאונת דרכים. מצבו היה קשה מאוד. אבא יובל
בכה כל הזמן וביקש ממני להשאר רגועה. הוא אמר שרק אולי אם
נתפלל יהיה בסדר.
למרות שמעולם לא האמנתי באלוהים, מצאתי את עצמי מתפללת אליו כל
הזמן, שבבקשה יציל את אבא דניאל... אבל הוא לא הקשיב לי, אולי
בגלל שמעולם לא האמנתי, או אולי בגלל שהוא האמין שלהומואים
אסור לחיות.
אבא שלי היקר, ההוא שכל כך אהבתי, שתמיד היה לוקח אותי ללונה
פארק ותמיד היה קונה לי את הארטיק הכי יקר ושתמיד הסביר לי כל
כך יפה כיצד זה יתכן שיש לי שני אבות ולכולם יש אבא ואמא, נפטר
שלושה ימים לאחר התאונה.
אבא יובל היה שבור. הוא בכה ללא הפסקה, לא הלך לעבודה, לא
התגלח.
הוא לא שם לב שאני גם כן שבורה בקרבי, למרות שניסה להתייחס
אליי, ולהבין מה אני מרגישה כלפיי העניין לא הסכמתי להגיד
כלום. עטפתי את עצמי בשיריון, בשכבת מגן שלא נתנה לאף אחד
לחדור אותה.
ואז התחלתי לאכול. ולאכול ולאכול ולאכול. הייתי צורכת כמות
אדירה של קלוריות. יום אחד, טרפתי חצי קופסת גלידה, משולש פיצה
וחבילת עוגיות "חברים".
התחלתי לבכות. הרגשתי כל כך חסרת אונים. כל הערבוב הזה של
הרגשות, מות אבי, ההשמנה שלי, הכיעור שלי, הכל התערבב לעיסה
גדולה ומכאיבה, ולא הרפה ממני.
רצתי לשרותים. לא שלטתי בעצמי. דחפתי אצבע לגרון, והכל יצא
החוצה. הכל.
בחיים שלי לא הקאתי ככה. חוץ מאותה הפעם בלונה פארק עם אבא
דניאל כשהייתי בכיתה ה... כשאכלנו גלידה ושערות סבתא, ועלינו
על המתקן הזה שנראה כמו מאורר מעופף... איך שהקאתי שם!
אבל עכשיו הכל היה אבוד, כי הרגשתי לאט לאט איך אני מאבדת את
עצמי,
אבל לא יכולתי להפסיק, וזה הפך להרגל. תמיד כשהייתי לבד בבית
הייתי אוכלת המון, ומקיאה. הורדתי כחצי קילו ביום. ירדתי במשקל
במהירות. אבא יובל לא חשד בכלום עד שהורדתי 6 ק"ג ממשקלי.
הוא שאל אותי מה קורה לי בזמן האחרון... ואמרתי לו שאני מנסה
דיאטה חדשה שהיתה בעיתון. נו, זו עם הכרוב והחסה!
הוא האמין לי. ראיתי בעיניו שלא היה לו כוח יותר. לא היה לו
כוח לחיים. הניצוץ הבוהק ההוא שהיה בעיניו נעלם מייד כשאבא
דניאל נפגע.
ככה המשכתי לרדת במשקל. הגעתי למשקל 65 ק"ג. כולם בבית הספר
התפלאו איך ירדתי במשקל בזמן כה קצר, אבל לאף אחד לא היה ממש
אכפת, ואף אחד לא שאל או התעניין.
כמעט ונכשלתי בבגרות בלשון. קיבלתי 70, ומאוד כעסתי על עצמי.
שוב אכלתי המון. ושוב הקאתי.
יום אחד הסתכלתי במראה, וראיתי את הילדה הצנומה והחלשה שעמדה
מולי. לא הצלחתי לקלוט איך הילדה הזו נכנסה למראה. היא בכלל לא
הייתה דומה לי. החלטתי לחזור לבוטיק של רינה. עכשיו, הכל עלה
עליי. כל מה שרציתי, קיבלתי. והמחירים היו נהדרים והרגשתי על
גג העולם.
לאט לאט התחילו לשים לב אל בבית הספר.
עדיין היו בוחנים אותי מרגל עד ראש אבל אני חושבת שזה היה
לטובה.
לא כמו פעם. אפילו אני חושבת שהילד הזה מכיתה שלי, ההוא שתמיד
חלמתי עליו, אסף בחן אותי פעם. בעצם זה לא היה פעם. אלה היו
הרבה פעמים... יום אחד התיישבתי בכתה והתחלתי לקרוא ספר. אני
זוכרת שראיתי אותו ניגש אליי מרחוק. הלב שלי פעם בחזי פעימות
נרגשות. בום! בבום! בבום!
הוא התיישב על השולחן שלי.
לא הרמתי את מבטי מהספר, חשבתי שהוא עומד להתחיל לרדת עלי,
אבל אז הוא קרא בשמי.
"גל?"
הרמתי את עיניי מהספר, בחשש אבל בכל זאת עם קצת תקווה.
"אתה מדבר אליי?"
התבלבלתי.
"את רואה עוד מישהו בכיתה חוץ משנינו?"
Silly me... איך יכולתי להגיד דבר כל כך אדיוטי?!
"אמממ... לא..."
שתקתי במבוכה.
מה כבר יכולתי לומר לו? שאני אוהבת אותו כבר שנה וחצי, ושהוא
לא שם עלי פס? שכל לילה אחרי שהייתי בוכה הייתי מדמיינת אותו
ואותי, יחד? מה יכולתי להגיד?
"אז... לא דיברנו המון זמן!"
"אסף, לא דיברנו מעולם..." הזכרתי לו בעוקצנות.
הוא צחק קלות. היה נדמה לי שקצת קשה לו, שהוא מנסה להגיד לי
משהו, אבל לא הבנתי בדברים האלה שקורים בין הערסים לברביות,
לכן הייתי לגמרי קלולס בעניין.
"שמעי גל... אני... יש מסיבה היום בערב, אצל אלון... את...
רוצה לבוא איתי?"
הלב שלי נפל ממקומו לתחתונים.
"לבוא איתך? למה אתה מתכוון?"
הוא התבלבל.
"לצאת איתי... את יודעת... ללכת יחד למסיבה... להיות יחד...
לבלות קצת!"
שתיקה של מבוכה שררה בחדר.
"אני..."
לא ידעתי מה לענות לו. מעולם לא הייתי במסיבה, ובמיוחד לא עם
אסף שלי, שתמיד חלמתי עליו חלומות כמוסים, מתחת לשמיכה בלילה,
ועכשיו הוא הזמין אותי לצאת איתו! אבל מצד שני... הברביות יהיו
שם... ואני והן...
"כן... למה לא?"
הופתעתי מהתשובה של עצמי.
"מצויין. אז אני אבוא לביתך היום בעשר לאסוף אותך?"
"בסדר גמור. אני גרה ברחוב הענפה 23, זה בנין דירות. משפחת
שלום-לב."
"אני אבוא. ועד אז..."
הוא התקרב אלי, ונתן לי נשיקה תמימה על הלחי.
אז הוא הסתובב ויצא מהכיתה, משאיר אותי לבד.
לא האמנתי במה שהרגע קרה.
אני ואסף יוצאים היום למסיבה! אסף אהובי! הילד שאני אוהבת, שכל
כך רציתי! כשחזרתי הביתה לא עשיתי את הדברים הרגילים.
ישר לקחתי כסף מהארנק של אבא יובל (הוא מרשה לי לקחת בלי רשות
אבל לא בהגזמה) ורצתי לבוטיק של רינה לקנות בגד יפה למסיבה.
רינה קיבלה אותי בברכה, ובחיוך מזמין.
קניתי חצאית קצרצרה, וחולצת בטן, עם מחשוף בטוב טעם.
כל היום התכוננתי, וכשהגיעה השעה כבר הייתי לבושה מאופרת
וריחנית בצורה מטמטמת. אולי אפילו קצת יותר מדי...
אסף צלצל בדלת. יצאתי מהר החוצה וראיתי אותו עומד בחוץ.
"היי..." אמרתי בביישנות, מנסה לפצוח בשיחה.
"היי! אני מאוד שמח שאת באה איתי. נלך?"
הוא אחז בידי. צמרמורת קלה עברה בגופי. לא מהצמרמורות המפחידות
האלה, אחת מהצמרמורות הטובות, שמעבירות הרגשה נעימה שכזו.
הלכנו יחד למסיבה שנערכה בביתו של אלון, כמה בנינים ממני.
כבר מלמטה יכולתי לשמוע את המוסיקה הרועשת. ראיתי כמה ברביות
מהשכבה שלי מסתכלות למטה מהגג, תוהות לעצמן מה אסף השווה עושה
עם אחת כמו גל המנודה. אבל אני חייבת להודות שנראתי ממש טוב
באותו הערב. יחסית לעצמי לפחות...
עלינו למעלה וברגע שנכנסנו בדלת הדירה, יד ביד, ננעצו בנו
מבטים צורבים.
שוב אותן ההתלחשויות הפומביות שהייתי כל כך רגילה אליהן..
"מה?! מה הוא עושה עם העקומה הזו?! לימור! תראי את זאתי! יוצאת
עם החבר שלך!"
כמעט שכחתי מזה. כמעט ששכחתי מהפרידה של לימור ואסף לפני שבוע.
אלוהים ישמור. אני ריבאונד!
עכשיו הכל התחיל להתבהר, אבל זה לא הפריע להרגשת האושר שלי, כי
הרי אני כאן במסיבה של הברביות והערסים, עם אסף.
בסופו של דבר הברביות הניחו לי, והצלחתי להנות מהמסיבה.
אני ואסף רקדנו, נהננו, אפילו שתיתי בירה!
לא אהבתי את הטעם, הוא היה ממש מר... אבל שתיתי בכל זאת, כי
כולם שתו. זה היה נראה כל כך מגניב.
הראש שלי החל להסתחרר, והתערבב במוסיקה הרועשת וההתלהבות
שמסביב. בשלב מסויים אסף משך את ידי והכניס אותי לאחד החדרים.
הוא ישב איתי על המיטה.
"למה נכנסנו לכאן?"
שאלתי אותו בתמימות.
"גל רציתי להגיד לך משהו... אני מאוד מחבב אותך... ו...
אני רוצה להיות איתך."
להיות איתי? למה הוא התכוון? לא הבנתי. הרי הוא איתי עכשיו!
אבל אם הייתי שואלת למה הוא מתכוון הייתי נשמעת מטומטמת...
אז אמרתי לו שגם אני רוצה. הוא חייך בחיוך מסופק, ושם את ידו
על כתפיי. הוא התקרב אליי ונישק אותי על השפתיים, ואז שם את
הלשון שלו בתוך הפה שלי וזה היה מאוד מגעיל. לא הבנתי מה הוא
עושה אבל לא רציתי שהוא יחשוב שאני אדיוטית אז שתקתי. נישקתי
אותו חזרה. בידו הפנויה הוא הוריד לי את החולצה. הוא נגע בחזה
שלי, שעכשיו היה ממש שטוח בגלל שרזיתי.הוא הכניס את היד שלו
לתוך החזייה שלי, והרגשתי את היד שלו שם, נהנת מכל רגע. ואז את
היד השניה הוא הכניס מתחת לחצאית, ומשם מתחת לתחתונים. נרתעתי
והעפתי אותו מעליי.
"מה קרה?" הוא שאל בהתפעלות, "חשבתי שאת רוצה..."
הוא היה מאוד מבולבל ונבוך.
"אני... אני חייבת ללכת."
ירדו לי דמעות, ממש הרגשתי פגועה, כאילו הוא חילל את כבוד
גופי.
יצאתי בריצה מהחדר, כולם התבוננו בי, לא מבינים מה העניין.
למחרת כל הבית ספר ידע ששכבתי איתו. למרות שזה לא היה נכון.
הערות מעליבות נשמעו מכל עבר, הצעות ל"לילה לוהט במיטה של..."
נשלחו ללא הפסקה, ואפילו על הדלת בשירותים של הבנים היה כתוב
"נסו את גל, היא נותנת לכווולם!".
התהלכתי בבית הספר בבושה. כל הדברים שהם אמרו עליי... זה היה
נורא!
ואז נזכרתי בקטע שראיתי בדוסון קריק, מזמן מזמן... בתקופה
שהייתי שמנה. נזכרתי שאחד מנבחרת הפוטבול, הפיץ על ג'ואי
שמועות שהיא שכבה איתו.. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה ואז היא
מצאה פתרון,
להגיד שהוא הכניס אותה להריון ובכך לסחוט ממנו הודאה על השקר
שהמציא. וזה עבד. לרגע אפילו חשבתי לנסות את זה, מי יודע אולי
אצליח לטהר את שמי? אבל אז נזכרתי שאני חיה בעולם האמיתי ולא
בעולם של קווין וויליאמסון, המפיק.
נכנסתי לדיכאון עמוק וההקאות התחדשו.
כבר נהייתי ממש רזה, שקלתי 50 ק"ג ונראתי כמו שלד מהלך.
אז לקח אותי אבי, יובל (שמתם לב שאני תמיד אומרת על איזה אבא
אני מדברת? כי זה דיי מבלבל כשיש אבא ואבא...) והוא אשפז אותי
בבית החולים, שם גילו שאני בולימית.
אבא יובל היה בשוק. הוא ביקש שאספר לו למה, ואיך, אבל אמרתי לו
שכשיבוא הזמן הוא ידע.
לכן כתבתי את היומן הזה. כדי שאבא יובל יוכל לקרוא ולהבין מה
קרה בחיי בזמן שהוא התאבל על אבא דניאל.
ביקשתי מהאחות לתת את היומן לאבא במותי, ואם אתם קוראים את
הסיפור שלי, זה אומר שלא שרדתי, ואבא יובל פרסם את הסיפור כדי
ללמד בנות אחרות לא ללכת בדרכי, שהתבררה כדרך שגוייה לגמרי.
אז כנראה שאני בכל זאת מופיעה על שער העיתון הא?
תחת הכותרת "הבולמיה הכריעה עוד נערה".
אז בפעם הבאה שאתן רואות מישהי על שער העיתון, שמתה מהסיבה
היחידה שרצתה לספק את החברה, ולהרגיש רק לפעם אחת אהובה
ומקובלת, תחשבו רגע אם אתן מוכנות לסכן את חייכן בשביל קצת
תשומת לב. במחשבה לאחור אני לא מבינה איך יכולתי להיות כל כך
מטומטמת. הלוואי, הלוואי שיכולתי ללמוד מאותה הנערה מהעיתון,
שכל מה שרצתה היה לחיות.
בדיוק כמוני.