הילכה על פני אדמה טמאה, ללא שום שליחות ברורה. הסתובבה בין
גוויות של אנשים חיים, בין אדמה עכורה לשמיים אפורים. היא
חיפשה מקום אמיתי, מקום טהור, אך לא מצאה ועדיין המשיכה נואשות
בחיפושיה.
התעוררה עם השחר, נרדמה עם השקיעה. כה מופנמת, כה סגורה, כניצן
שלא נפתח, שלא קיבל את ההזדמנות להפוך לפרח. פניה חיוורות,
שפתיה סדוקות, עיניה הכחולות, מסתכלות במבט קר. בעיניה רואה
עולם לא מוכר.
הילכה בין אנשים, עברה בין חטאים. בין יצורים שאיבדו את דרכם,
הלכו לאיבוד במבוך החיים, מנווטים בין חיי שקר, לחיים
אמיתיים.
בעוד היא עוברת ברחוב, מחפשת מישהו לאהוב, הנה עובר לו נער יפה
בפנים, אולי הוא יפה גם מבפנים. אך היא לא ידעה את שמו, הוא לא
ידע את שמה, קיר עבה מפריד בינו לבינה. שתי נשמות זועקות, אל
שערי השמיים מתפללות, מחפשות נחמה, מסתור מהכאב, מהמועקה.
היא פחדה להתקרב כי כבר שברו לה את הלב, היא חשבה שהיא איבדה
את הרגש היא ניסתה לאבד את התחושה.
היא ניסתה להבין את הנער, אך גם הוא לא הבין אותה. שניהם היו
לא ברורים במיוחד ואף אחד מהם לא הושיט את היד.
גם הוא היה מופנם. בתוך עצמו, ההרס העצמי אוכל אותו, הוא חי
במן עולם משלו, עולם רע, מפחיד, קר. עולם ללא מוצא.
כשהוא ראה אותה עיניו נפקחו. הוא הרגיש כאילו היא מלאך שבא
להציל אותו, אך הוא לא אמר לה דבר. הוא נזכר בעבר איך גם לו
שברו את הלב והוא נזכר כמה זה כואב.
אומרים שהאהבה היא דבר נפלא, אבל את שניהם הרסה ולא השאירה בהם
תמימות ולא השאירה בהם רגשות, היא הלכה ולקחה איתה את הכל, היא
לא נתנה להם סיכוי לגדול...