היה? היינו?
למה צריך להגיד דברים בזמן עבר
כשכל כך רוצים שהם יהיו בהווה?
למה לשאול שאלות שאין להן מענה?
למה לכאוב כל כך הרבה
כשיודעים מראש שזה לחינם...
הרי כל הכאב הזה, כל הייסורים,
לא ישנו כלום
אז בשביל מה?

כשבנפש נפערים פצעים
והיא דומעת,
איפה אתה?
אתה בכלל יודע שזה מה שעובר עלי?
אכפת לך?
ואני, האם אני אהיה מספיק טיפשה לעבור כזה כאב
ולא לחפש נחמה אצלך, בגלל אגו נפוח יתר על המידה?
או שאני, האם אהיה מספיק חכמה לעבור כאב כזה
ולא לחפש נחמה אצלך, לא לגרום לעצמי השפלה נוספת  כשאשמע  "לא"
נוסף....