יש אנשים שלא יודעים לנחם, גם היא, הידידה הכי טובה שלי, ככה
פשוט לא יודעת לנחם. כמו שיש אנשים שלא יודעים לשחק כדורגל, אז
יש אנשים שלא יודעים לנחם..., קורה. אבל אנשים שלא יודעים לנחם
אף פעם לא יודו בזה, לא ברור למה, אבל הם לא יודו, כאילו שהם
צריכים להתבייש בכך. ובמקום זה הם יגיעו למצבים לא נעימים,
וישקרו לחבר טוב, לא מתוך רוע לב, אלא כדי שלא יגלו, אז מה אם
אין להם מושג מה לומר, זה עדיף על כך שיגלו אותם. אבל היא
שונה, אמיתית, היא פשוט באה ואומרת מראש שהיא לא יודעת לנחם,
כמו אזהרה באיזה מתקן בלונה-פארק," על אחריות המשתמש בלבד".
ובכל זאת היא הידידה הכי טובה שאפשר לבקש, אולי דווקא בגלל
זה.
כי כשצריך כתף היא לא מתחמקת, להפך היא באה בשמחה, רק שהיא לא
יודעת לנחם, היא מודיעה את זה מראש, ואז היא מתחילה סתם בשיחה
פשוטה, קצת מגמגמת, כי אין מה לומר, תשאל לשלומי ובאמת תקווה
לשיפור, מדברת עלי עליה על החיים, ולאט לאט זה מקבל יותר
משמעות.
אבל לנחם היא לא יודעת, אז במקום היא תספר על בעיה משלה,
ופתאום אני בצד המנחם, מנסה לעזור. ופתאום היא צריכה כתף. זה
לא איזה בעיה רצינית, סתם משהו קטן שצריך להוציא, והיא לא ידעה
עם מי אפשר לדבר ועכשיו זה עלה. ואני, מה אני לא אעזור לה?
לידידה הכי טובה שאפשר לבקש? אז אני אומר לה מה דעתי, ובאמת
באמת מנסה לעזור. והיא מצדה תקנא בצורת המחשבה שלי ועל
הפתרונות שלי היא תאמר שזה לא כל כך פשוט בשבילה כי היא לא
כמוני והיא הייתה רוצה להיות. ובעצם מה צריך יותר מזה? לקבל
כאלו מחמאות כנות, מבן אדם קרוב. ככה אני שוכח מהצרות שלי,
מפסיק להתעסק בעצמי  ובבעיות שלי, ועוזר לה, לידידה הכי טובה
שאפשר לבקש, לידידה הכי טובה שלי.
ולהתעמק בצרות של אחרים זה תמיד עוזר, תראו איך אופרות סבון
מצליחות.
אבל היא לא יודעת לנחם...
בטח.