"אז איפה היינו שבוע שעבר?"
אני מסתכלת עליה. יש לה אף ארוך עם משקפיים עגולות עליו, פה
אדום שנראה כאילו חייך יותר מדי חיוכים מזוייפים, עיניים חומות
שהסתכלו אל הדפים שלה. השיער הבלונדיני שלה אסוף למעלה, הדוק
יותר מדיי, הוא עושה לה מצח גדול. הלחיים שלה משוכות לאחור וזה
נותן לה הרגשה של צעירה, של חברמנית, אבל היא לא, היא בחיים לא
תהיה, היא מתייחסת אליי לפעמים במקצועיות מושלמת, ולפעמים במין
ניסיון להיות חברה, אבל היא לא כזאת, היא הפסיכולוגית שלי.
הרגליים הארוכות שלה משוכות רחוק מהכסא ונגמרות בחצאית בז' לא
מחמיאה. היא לבושה בז'קט שמתאים לחצאית וחולצה שחורה צמודה. אם
הייתי במקומה הייתי מפזרת את השיער, מחליפה משקפיים לעדשות,
מחליפה את החצאית לג'ינס ומהז'קט נפטרת, זורקת אותו לפח אשפה
ושורפת. אבל אני לא היא והיא לא אני.
"אה, הנה זה. התחלנו לדבר על החופש הגדול הקודם שלך. את אולי
זוכרת משהו מיוחד מהחופש ההוא?".
בטח שאני זוכרת, זה היה החופש הכי גרוע שלי. בחופש ההוא הכרתי
אותו, במסיבה ההיא, הייתי שיכורה לגמריי, ראיתי אורות מנצנצים,
מהבהבים ושמעתי מוזיקה חזקה. רקדתי שם עם חברה, רקדתי ורקדתי
עד שכמעט נפלתי מהרגליים. התיישבתי על הספה, בין שני בנים, הם
הביטו בי אבל לא שמתי לב לזה, לפתע הרגשתי שיש זוג עיניים
נעוצות בי, הסתכלתי סביב ולא ראיתי אותן, ואז, ליד השירותים
בתוך החשיכה ראיתי זוג עיניים כחולות בהירות נוצצות נועצות בי
מבט. נמשכתי אליהן כמו אל מגנט, בתוך החושך לפתע ראיתי אותו.
הוא פתח את דלת הכניסה ויצא החוצה. הסתכלתי סביב ולא הבנתי מה
קורה, הלכתי אחריו. הוא לקח את היד שלי ואמר לי שהוא רוצה
לדבר, הוא לקח אותי ליד הבית במקום חשוך ואפל. שם אני כבר לא
זוכרת הרבה, אני זוכרת שצעקתי שיעזוב אותי, ושהוא לא הקשיב לי
והסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו, שנראו שטניות מתמיד. אני
זוכרת שהוא עזב אותי, והיתה חתיכת בקבוק שבור על הרצפה, לקחתי
אותה ביד אחת וביד השנייה התחלתי לחתוך את העור. המגע היה כל
כך קר, נעים, כואב ושורף, אחר כך סיפרו לי שבאתי לדלת עם מבט
מטורף בעיניים והבקבוק ביד, ואז נפלתי והתעלפתי. מאז כל יום
אני עושה לעצמי חתך, כדי לספור את הימים האלה שאני במוסד.
"לא, אני לא זוכרת..."
"את בטוחה? פעם שעברה זכרת..."
אני מביטה בה בעיניים כואבות ומדממות- "אני בטוחה, זאת בטח
הייתה עוד אחת מההזיות בגלל התרופות."