תחושותיי ביער לופוחובה- שבפולין

צועדת אני את דרכם האחרונה לאורך השביל, עטופה בדגל המדינה
ומנסה את מר גורלם הנורא להבין. בצדדים מלווים אותנו עצים
גבוהים ודקים, עצים מחרידים, מעוררים צמרמורת, אוירה קודרת
ומנוכרת, יותר נורא ממה שכבר נאמר לי וממה שניסיתי לדמיין
לעצמי.
מגיעים אל סוף השביל ומוצאים שלושה בורות ירי גדולים ומגודרים,
בעודנו עומדים שם ומביטים, לא תופסים שמתחת לשטח המגודר הזה
נשלחו אימהות אבות וילדים,מתחננים על חייהם ועל החיים הבודדים
ששכבו בשתיקה ומפחד בין גוויות אחיהם היהודים. בדמיוני אני
רואה אותם והם מבקשים נחמה, מתחננים על חייהם.
לבי מסרב להאמין ברשעות, מפנה מבטי השמימה ושואלת, היכן הוא
היה?! מדוע לא שמע זעקתם? נדמה שלפעמים הוא שוכח מאתנו ומסתיר
פניו מבני עמו הנבחר. וכשלמרות הסבל אנו ממשיכים, באהבה
ובאמונה גדולה, מעריצים וסוגדים לו, מצפים לנס, שאולי באחד
הימים ישמע זעקתם, ישמע גם זעקתנו.
בעודני עומדת עולה בי המחשבה על האסון הפרטי שלי שפקד את
משפחתי, הכאב הגדול על בחורה צעירה ויפהפייה אחת, שנרצחה על
היותה יהודיה ועוד מליונים כמותה, כאשר כל אדם הוא אדם ומלואו
ומשפחות שלמות שנכחדו בצעירותם בעודם באיבם.
מי ייתן שלא נדע עוד כאב ואבדן בעמנו, יהי זכרם ברוך לעולמי
עד.
.