למה בכל נשימה שאני לוקח יש את הכאב הזה, למה האוויר שורף את
ראותי והחזה שלי מאיים להתפוצץ.
האוויר הסמיך הזה, שכבד ומעיק עליי,
לא מפסיק להתייסר,
חייב לנשום,
שואף את הכאב אליי, לתוכי.
לא יכול להמנע מזה
כמו שלא יכול להמנע מלחיות...

איפה האוויר הצלול כיין,
נראה כמו חלום,
חלום של חיים, של אושר.
לרוץ בשדות פתוחים שהרים ירוקים עם קצה לבן מקיפים אותנו,
פרחים מתנודדים ברוח הקלה.
חיוך אמיתי על פניי,
אולי אושר רגעי, אך אושר עדיין.
רגע שלא יוכלו לקחת ממך.

ומה חייך ללא הרגע הזה?
אך אני, עומד מול השדה, על מדף אבן ששיך לי.
עומד זקוף, עם ידיים מאחורי הגב, עם חיוך ולא של אושר.
דמעה זולגת מליבי ופוגעת בקרקעית נשמתי.
אך מדפי אבן רבים יוצאים מההרים המקיפים את השדה, ובכל אחד מהם
עומד מישהו כמוני, לבוש שחור עם ידיים מאחורי הגב, וכולנו
מסתכלים על השדה היפהפה הזה, רק כמה מאות מטרים מאיתנו.

יקום אדם ויאמר "רעים! בואו ונתקבץ לנו יחד על מדף אבן אחד
גדול, לפחות זה. הרי לרוץ לא נוכל, רגלינו נטועות באבן ולצאת
ממנה לא בכוחותינו"
והסתכלנו עליו ומילותיו עברו במוחנו וגם גבה הרמנו, אך לזוז לא
זזנו ובבדידות נשארנו.
הרי מיוחד כל אחד ואחד מאיתנו ולהבין אף אחד לא יבין אותנו, לא
ככה? ניראה לי שיש מונח רפואי לזה, רגע תנו לי לחשוב...
אה כן, "בעסה ייחודית".
פרופסור מאוד חשוב מצא את זה אחרי שעשה מסע לנפשו, אל תחייכו,
סיפור אמיתי.

אתה הולך, אפילו לא יודע לאן, אבל פשוט מתחיל ללכת.
רק להתרחק.
מסתכל על רגליך ולא לאן הן לוקחות אותך, זה לא משנה העיקר שהן
פועלות ומצליחות להרחיק אותך.
אך לא חשבת שזה ירדוף אותך, לא משנה לאן תלך...

מחפש מוצא?
אין מוצא מעצמך!

הלוואי והייתי יכול להוציא את נפשי ממני לאיזה שעה שעתיים, רק
כדי לנוח, בשביל קצת שקט.
למה זה חייב להיות כרוך במותי,
למה הפיתוי?

זה כמו שלוקחים חתיכת מתכת ומתחילים לכופך אותה הלוך וחזור,
מחכים שתתחמם ותישבר.
אך עקשן אני, הא?
לא נשבר בקלות.
תתאמץ קצת, אל תתיאש, בסוף אני אשבר
הנה תראה, אני מתחמם
נו...