פעם נכנס לי צפע לחדר
שיני הארס שלו נשלפו לצעקה אחרונה
כמו אדם הרואה את הסוף,
ניסיתי לאחוז בו בידי הרועדת
וקשקשיו נאבקו בעורי
בסוף צץ מישהו מאי שם
וקטל אותו.
הבטתי על הגופה המפרפרת
שמרוב הרצון שלה לחיות
היא מתה
ולא הבנתי.
והיום כשכל חלומותי
ארוזים בקופסאות קרטון
וכל המכתבים שנכתבו באהבה
מסודרים בספר זכרונות
אני מבין.
ורוצה אני לצעוק שכולם ידעו
שעומדים לקחת לי את האמת
ושהיא לא תחזור כמו שהיא
לעולם.
פעם חדר צפע לחדרי
יותר לא יחדור לשם צפע,
אולי כן,
אך לא יהיה זה עוד חדרי.